כלום לא נשמע יפה
כמו לקרוא לך
ילדתי...
ברביעי בערב עוד ישבתי עם שרית ואיילת במונזה. דיברנו על אמהות ובנות ומה שביניהן וככה לקראת פרידה מישהי אמרה משהו כמו "איזה קטע, את בעצם יכולה ללדת כל רגע עכשיו". מה שנכון... לא הספקתי לישון שעתיים מהרגע שחזרתי הביתה והדבר האמיתי התחיל.
כשהערתי את דני בערך ב 2 לפנות בוקר הוא קפץ מיד מהמיטה כמו חייל ממושמע. הדבר הבא שהוא עשה היה למדוד לי זמנים - זמן מתחילת ציר עד לסיומו, זמן מסוף ציר עד הציר הבא, זמן כולל שעבר מהרגע שהתחיל הכל - כל מדד זמן שאפשר היה למדוד, הוא מדד, ורשם את הכל בטבלה מסודרת (למפקפקים, הראיה מוצגת באלבום התמונות שלנו).
נאמנים לרוח קורס ההכנה ללידה שעברנו בדיאדה, התכוונו להעביר כמה שיותר זמן בבית לפני שאנחנו הולכים לבית חולים. אז ארזנו תיק (כן, כן, גם זה ברגע האחרון), עשיתי אמבטיה (לא ממש מרגיעה כשהחניך התורן מקריא זמנים ברקע), גזרתי ציפורניים ברגליים (ספוילר - זהו מוטיב חוזר בכל הלידות שלי), התלבשתי, ולקראת השעה 6 בבוקר היינו מוכנים. עם הפרשים של 4 דקות בין ציר לציר, הרגשנו מוכנים ושעשינו את כל מה שאפשר בבית. זמן להגיע לביתהחולים וללדת. צ'יק צ'ק. עוד הספקנו לעבור אצל ההורים שלי לקבל את ברכתם (ולהזהיר אותם שלא יעזו להגיע לבית החולים בלי רשות) ויצאנו לדרך.
הגענו למיון יולדות ברוטשילד לקראת 7 בבוקר. למרבית ההפתעה גילינו אחרי בדיקה קצרה שהדרך עוד ארוכה. פתיחה של אפילו לא 3 ס"מ, לא להאמין, ונשלחנו להסתובב. חיפה הרדומה התעוררה לעוד יום משמים ולא ממש הופתענו שלא מצאנו אף בית קפה פתוח בשעה הזו חוץ מאחד, גרג בכיכר ספר. המלצרית המופתעת (מהאישה הענקית והגונחת שנכנסה לגרג במשמרת שלה? או אולי מעצם העובדה שמישהו נכנס לגרג בשעה כזו? לא נדע לעולם) הביאה לנו קפה ושקשוקה (דני) וכלום (בשבילי). בשלב מסוים, תוך כדי שאני מבצעת פירואטים בעמידה בנסיון להקל את הכאב, נכנסנו איתה למשא ומתן קטן לגבי מה נקבל אם אני אלד בגרג (קפה לתינוק לכל החיים?) אבל כיוון שהיא לא הציעה שום דבר מפתה מספיק, ארזנו את עצמנו ב 9 ויצאנו חזרה לבית החולים.
עכשיו כבר הסכימו לקבל אותנו ולהקצות לנו חדר. נפלא...
במהלך השעות הקרובות חרשנו את מסדרונות חדרי הלידה תוך כדי שדני עושה לי מסג'ים אינטנסיבים בגב התחתון, ישבנו/עמדנו/רקדנו קצת עם ההורים שכמובן לא יכלו להתאפק והגיעו, עשיתי מקלחת ארוכה ארוכה, קפצתי על כדור פיסיו ובעיקר גנחתי והזעתי.
בשעה 15:00התחברתי למוניטור שגרתי, ולצערי - כבר לא ירדתי ממנו. בדיעבד אנחנו יודעים שמיה סבלה מאיזושהי מצוקה (למה להגיד להורים? נשמור את זה בסוד...) והיה חשוב לנטר אותה כל הזמן. את שלב הלחיצות,בערך ב 17:00, התחלתי מותשת לחלוטין. לחצתי ולחצתי, לחצתי ולחצתי ולא ממש קרה משהו, לפחות לא שום דבר שבוכה ואומר "אמא". אחרי שעה וחצי התחילו להלחיץ אותי ואמרו לי שאם אני לא אלד תוך חצי שעה יצטרכו להתערב (שוב, בגלל המצוקה שמיה היתה בה). המשכתי ללחוץ ואפילו קיבלתי כוחות מחודשים כשדני אמר לי שרואים כבר את הראש (שקרן!!! האמת תצא לאור חודש וחצי אחר כך בפגישת מחזור של דיאדה, ואז מול כל הקהל הגדול הוא יודה שלא ראה ראש ולא נעליים. רק חשב שזה יעזור לי), אבל נאדה - הילדה לא יוצאת. בשעה 19:00 בדיוק משהו קרה. פתאום נכנס הרופא התורן בלחץ והסביר לדני (אני כבר הייתי מעולפת לגמרי, לא ידעתי איך קוראים לי) שצריך להוציא את הילדה ועכשיו. דני עוד ניסה להבין קצת יותר כשהרופא חצי צעק עליו צאת החוצה מיידי. דני יצא מהחדר, והרופא בכמה אבחות מהירות חתך פה וחתך שם, והוציא את מיה עם הפומפה (ידועה גם בשם ואקום). איזו הקלה...
זה דבר מדהים, הקטע הזה כשהם יוצאים החוצה. זה כאילו מישהו הדליק את האור... מהכאב הכי גדול, הכי ארוך והכי רציף, פתאום מעבר מלא ומהיר לשלווה גדולה. מדהים באמת.
אין לי מילים לתאר את ההרגשה כשהניחו את מיה עלי. באמת אין לתאר. איזו שלווה ואהבה גדולה - אליה, לדני, לעולם. משהו שבאמת אין לתאר אותו.
תחושה כזו תהיה לי לפחות עוד פעמיים בחיים :-)
