לא בחורה כמוני תוותר על ההזדמנות להתייצב ביציעים עם דגל ישראל בידה!
באותה הרוח, גם עשיתי היטב שיעורי בית ובאתי לבושה כיאות בסגול, דבר שגרם לי לחצים ודפיקות לב מואצות בהמשך. מתי בהמשך? מהרגע בו הבנתי שלא עשיתי שיעורי בית מספיק יסודיים והתברר לי שהקבוצה השניה היא לא סתם ה warriors אלא ה Oakland Warriors. היינו - גם מקומיים, גם לוחמים וגם אלוהים ישמור, מאוקלנד. בדרך לאיצטדיון עוד הצלחתי להתחבא מתחת למעיל השחור ולהיבלע בקהל הצהובים ששטפו את הדרך אבל בפנים... זו כבר היתה אופרה אחרת.
חששותי מלינץ' התעצמו כשראיתי שפחות או יותר, אנחנו האוהדים היחידים של הקבוצה מסקרמנטו בקהל (מה כל כך קשה לנסוע שעתיים בשביל משחק?! אלו אוהדים אלו?!) ובכל פעם שמחאנו כפיים או הרענו הסתובבו מלפנינו שורות שלמות של אוהדים רגוזים.
המשחק, אם נעזוב אותי רגע בצד (?), היה מאוד מותח. מסוג המשחקים שמתקדמים בטיפ טופ - קצת אנחנו מובילים ושניה אחר כך הם. ממש לא בשביל העצבים הרופפים שלי.
הרענו בטירוף, נופפנו בדגלים, צרחנו עד שכאב לנו הגרון (טוב, לא כולם, בעיקר שירה ואני) אבל כל זה לא עזר, ואחרי הארכה מורטת עצבים הרעים ניצחו. ככה זה בחיים...
מעטים מול רבים
כבר קצת פחות אופטימים
Defense!!!
יודעי דבר וכאלו שמחזיקים מעצמם יודעי דבר, טוענים שהרמה של המשחק לא היתה מאוד גבוהה, אבל בשבילי, שלא באמת באתי כדי לספוג כדורסל איכותי אלא קצת אווירה והרבה עומרי כספי - היה פשוט מושלם.
