מודה אני

כמו בארץ גם כאן, אחד הנושאים הכי חשובים לנו הוא הגנים/ בתי הספר של הילדים (עם הספר או לא?). הגנים עד גן חובה עולים הון תועפות במונחים של הארץ וגם במונחים מקומיים (בממוצע 1300$ לחודש) ורק בשלב גן החובה (שהוא חלק מבית ספר יסודי) אפשר לנשום לרווחה אם ורק אם הילד הולך ל public school. אם זה המקרה אז למעשה בית הספר הוא חינם ונותר רק לדאוג לפעילויות אחה"צ או צהרונים למיניהם – עדיין לא זול אבל לא מטורף כמו גנים. לכן דרך אגב, הרבה אמהות אמריקאיות דוחות את ההורות לשלב יותר מתקדם בקרירה שלהן ומביאות ילדים ברצף ולמעשה מפסיקות לעבוד עד שהקטן ביות הולך לגן חובה. הנטל הכלכלי הוא מטורף והרבה פעמים לא מצדיק יציאה לעבודה (נשמע מוכר?...). מכאן גם אפשר להבין את הסיבה העיקרית של אנשים כאן בחיפוש אחר מקום מגורים – איכות בתי הספר הציבוריים ששיכים אליו.
ואחרי 60 השניות האלו על יוקר החינוך באמריקה, נחזור אלינו. כבר בארץ רשמנו את יעלי למשפחתון שקיבלנו עליו המלצות חמות, מטעמי חסכון (ומצפון. בכל זאת, ילד שלישי) החלטנו שאורי יהיה איתי בבית עד שאחד מאיתנו ישבר, ולגבי מיה - ביררנו וידענו שבאיזור שלנו יש 3 בתי ספר ציבוריים יסודיים מצוינים כך שלא ממש דאגנו.
א-ב-ל מסתבר שבית הספר אותו ממש העדפנו על פני השניים האחרים כבר מלא ולמעשה רשמו את מיה לבית ספר אחר, שביקור חפוז בו הותיר אותי עם טעם ממש לא טוב. משהו בשכונה, בסורגים על החלונות, בהזנחה הכללית... לא טרגדיה אבל לא להיט. התבאסתי ממש.
מנקודת השפל הזו נזכרתי בבית הספר היהודי שכולם היללו ושיבחו אבל אנחנו פסלנו מפאת היותו פרטי, ולכן יקר בטירוף (17000$ השנה. חישוב מהר ותגלו שזה שווה ערך לתואר הראשון שלכם, וזה רק לשנת לימודים אחת!). בכל אופן, ביום שני, כשלימודים מתחילים ביום רביעי התקשרתי אליהם בחוצפה ישראלית ושאלתי מה העניינים ואם יש מצב למלגות. הכל פה עובד עם מלגות... בלי להכביר מילים, הגענו לשם עוד באותו יום, מיה ואני – היא לראיון (לא נורא פורמלי J שעה של שיחה עם הגננת המיועדת) ואני לתחנונים. הסברתי כמה קשה מצבנו הכלכלי וכמה היינו רוצים לאפשר למיה חינוך יהודי טוב, מילאתי 8000 טפסים באינטרנט, ולמחרת קיבלנו את התשובה המשמחת ביותר שנמצאנו זכאים למלגה מטורפת, כזו שיכולה להפוך את העניין לאפשרי עבורנו. לא יאומן... מיה היתה מאושרת כל כך!!!

בית הספר מדהים. יפה ומטופח, הרבה דוברי עברית, אולם התעמלות ענק, מגרש משחקים מקסים – פשוט נעים ויפה. החינוך הוא יהודי רפורמי-ציוני וכך כל בוקר הילדים מתכנסים בחצר לתפילת "מודה אני" ושומעים דרשה קצרה מפי רבי ציפי (כן, כן, כך במקור) שמסתובבת עם כיפה קטנה ומצחיקה על שערה המתבדר ברוח. חוץ מזה, באמריקה כמו באמריקה הפלורליזם חוגג, ויש כל מני ילדים יהודים בכיתה של מיה – כאלו עם עיניים מלוכסנות, כמה שחורי עור ועוד. מסתבר שאימוץ מאוד נפוץ פה ויש גם זוגות יהודים שאימצו ילדים שברור שההורים שלהם לא ממש היו נכדים של אברהם אבינו ומגדלים אותם כיהודים, ויש גם כמה הורים לא יהודים בכלל שאימצו ילדים יהודים וכחלק מהסדר האימוץ מגדלים אותם כיהודים. בקיצור, הכל הולך וטוב שכך.
היום הראשון והשני עברו על מיה בשמחה רבה – שמחה לבוא ושמחה להיות וכבר מצאה לה קבוצה של בנות לא מהכיתה שלה שיודעות גם עברית והיא השתלבה שם. פשוט כיף.

מיה בבית ספר "תחיה"

רבי ציפי אפילו תקעה בשופר מרוב שמחה

אצל יעלי – יותר פשוט. לא היו דרמות ושינויים של הרגע האחרון וקצת שקט זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. המשפחתון שלה מנוהל ביד רמה על ידי צוות ברזילאי (אנחנו כבר מחכים לשמוע את יעלי מדברת אנגלית במבטא ברזילאי) ויש בו ילדים ישראלים, איטלקים, סינים וגם קצת אמריקאים. ממש קיבוץ גלויות. היום אחרי 3 ימי הסתגלות יחד איתי בגן השארתי לראשונה את יעלי לבד ל 45 דקות. כמובן שהיא בכתה כשהלכתי (לא מתרגלים לזה!) אבל אמרו לי שאחרי 10 דקות היא היתה פשוט מלכה.

בקיצור ולסיכום – שימשיכו ככה, בטוב ובהצלחה ובמזל ואני רק אוכל להגיד יחד עם מיה כל בוקר "מודה אני"

Hello from Berkeley

(נשלח כמייל לכולם... כדאי לטרוח ולקרוא בכל זאת כי עכשיו גם יש תמונות)

הטיסה היתה לא רעה בכלל. חוץ משעתיים קשות מתישהו מעל האוקיינוס שבהן יעלי היתה דבק מגע מהלך ובמקביל אורי היה חסר מנוחה, היה הרבה יותר טוב ממה שדמיינתי (תודה על ה DVDהנייד! אושר גדול). ההמשך היה קצת פחות נעים כשנחתנו בסן פרנסיסקו והתחזיות הקשות של כמה מחברותי הפסימיות התממשו ומתוך 14 חפצים שעשינו להם צ'ק אין, הגיעו רק 7. אחרי דין ודברים שערך כ-3 שעות במהלכן הילדים מטפסים על הקירות ודני כנראה משתגע מהצד השני של הקיר, הצלחנו לצאת עם הבטחה שהמזוודות והעגלות וכסאות הבטיחות יגיעו למחרת.הפגישה עם דני היתה נהדרת. הילדות התחרפנו מרוב אושר וגם על אורי ראו שהוא יוצא מגדרו. היה שווה לחכות לרגע הזה!

העמסנו את המזוודות ששרדו על מיני ואן אחד שהביא ונהג חבר של דני, נכנסנו לדוס-מוביל שלנו ויצאנו לכיוון הבית. בית? כן, בית. בשלושה שבועות שדני היה כאן לבדו הוא עשה עבודה מדהימה בלהפוך דירת מעונות קטנה לבית. כשנכנסנו ראינו סלון מואר עם ספות, מטבח חמוד עם שולחן וכסאות חדרי שינה עם מיטות לכולם... מה עוד צריך? (אז זהו – שהמון. תסתכלו מסביב אצלכם בבית ותחשבו על כל הדברים הקטנים שהופכים את החיים שלכם לנוחים ולפעמים לאפשריים. יש המון דברים שצריך).

האוטו שלנו, להלן יכונה - הדוס-מוביל:

בפעולה, מועמס בכל טוב...

הסלון בהתהוות (בקרוב תמונות לפני ואחרי)

מיטת קומותיים של הבנות - מיד אחרי ההרכבה

בכל אופן דני גם הכין לנו ארוחת ערב ישראלית ואפילו בראוניז והלכנו לישון בתקווה שהג'ט לג לא יהיה נורא ואיום ויעבור מהר. הימים הבאים (כולה שלושה) עמדו בסימן קניות. בבוקר מתארגנים, נפרדים מדני שיוצא מוקדם לשבוע גיבושון עם הכיתה שלו (יסופר בהרחבה בהמשך), ויוצאים לשבור שבר בחנויות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ככה עד הצהריים ואז חוזרים הביתה לאכול (כולם) ולישון (הרוב) ולסדר (אני). אחה"צ כבר יצא לנו להיפגש עם כמה משפחות ישראלים שגרות כאן בווילג' (לא, עדיין לא פגשתי את דנה שנמצאת עם אמיר בסיאטל) ואפילו היינו אתמול בפיקניק שארגן ה partner's club (מה לא ברור? מועדון בני הזוג של הסטודנטים. לא יאומן...).אז נכון שחלקכם מצקצקים בלשונם וממלמלים "קשה" בציניות אופיינית, אבל – זה באמת לא קל. יש הרבה אתגרים, בינתיים במיוחד עם הילדים, ויש הרבה רגעים שאני תוהה מה אני אעשה ברגע שאבא שלי (המלך!!!) יחזור לארץ ויש עוד המון המון המון מה לעשות כאן עד שנתחיל לראות מרחוק איזושהי שגרה, אבל... זה מה שרצינו.