ליל הסדר

קצת באיחור, אבל ממש עכשיו התקבלו תמונות חמות חמות מהתנור (תודה גילי!!!) מליל הסדר.
כזכור דני, אורי ואני חזרנו מארה"ב הישר לשולחן ליל הסדר, ממש כמו אליהו הנביא.
השמחה של הבנות כשהן פתחו את הדלת ולמרבית הפתעתן ראו אותנו, היתה מדהימה. צרחות של אושר ושמחה. כיף!!!!!


שולחן החג -
צמד החבובות קוראים את ההגדה -

יעלי כבר עיפה -

חג שמח ובשנה הבאה ב.... איפשהו... יהיה שמח :-)

שבת כפרית

כאלו עירניקים אנחנו... מתלהבים מקצת טבע מסוג אחר, טבע מבוית (בקיצור - כפר).

קבענו עם ערן ומורן יום טיול - מתחילים בכפר יחזקאל אצל ההורים של ערן וממשיכים לנחל הקיבוצים לטבילה ושעשועים.

שוב אחרי התארגנות ארוכה (אבל אנחנו משתפרים בזמנים - יצאנו רק ב-5 דקות איחור לעומת מה שתכננו) יצאנו לדרך. אחרי אי אילו עצירות חובה (לסדרת חיתול בחלונות כדי שהילדים לא ישרפו, להאכיל את אורי, להוריד ליעלי נעליים, לתת לאורי מוצץ ולתת למיה לשתות) הגענו לכפר יחזקאל. האמת היא שכבר הדרך היתה מאוד יפה והכפר עצמו ציורי וריחני ונראה ממש ממש מקסים (כל עוד באים לביקור כנראה. בכל זאת, כבר אמרתי, ריחני).

הביקור הראשון היה בדיר שם הילדות האכילו את הטלאים הצעירים -

מיה אוזרת אומץ ומחזיקה טלה פיצי -

משם המשכנו לערימת קליפות (ושאריות) שקדים שמשמשים למאכל העיזים. הטיפוס למעלה היה חוויה וגם כאן יעלי הוכיחה לנו שוב שהשם "סערת הקוזום" לא ניתן לה לשוא...ההורים של ערן שכבר ראו כמה וכמה ילדי טבע בחייהם הודו שהיא משהו מיוחד

ואיך אפשר בלי?... יעלי על הטרקטור - אחרי ששבענו מחיי הכפר יצאנו לכיוון נחל הקיבוצים שם אכלנו ושכשכנו רגליים במים

חזרנו הביתה עייפים אך מאוווווד מרוצים

גן תפוח

בגיל חצי שנה בדיוק, יום שישי ה-17 באפריל, היה היום הראשון של אורי בגן תפוח.
חבל להכביר מילים – ברור שהוא היה הכי חמוד בגן, ברור שהמלך ישן שעה (מתוך השעתיים שהוא היה שם), ברור שהוא הכי יפה והכי חתיך והכי חכם וברור וברור וברור..
אני פשוט אתן לתמונות לדבר (כן! גם בילד שלישי מצלמים בגן ביום הראשון!)

חופשת פסח המסורתית

השנה, כבכל שנה, יצאנו כל החבריה לנופש הפסח המסורתי , והפעם בשאר ישוב. גם הנופש הזה התאפיין בחלופת מיילים ערה ביותר, כחודש לפני היציאה הצפויה, כשעניינם בעיקר הוא מי מביא מה (וכמו שנגלה בהמשך ב-90% מהמקרים התשובה הנכונה לשאלות הנוגעות לאוכל היא רונלי). בכל אופן, בשל הנסיעה הספונטנית לארה"ב, ביקשנו השנה פטור רשמי מכל מלאכה ומשימה והסתפקנו בלהביא את העוגות הכשרות לפסח ועוגיות החנק הידועות.

לאחר התארגנות לא פשוטה בכלל שבמהלכה ניסינו לדחוף 3 ילדים על כסאות הבטיחות שלהם, מזוודה, צ'ימידן ענק, טרמפולינה, מנשא גב אימתני, עגלת תינוקות וצידנית לאוטו אחד לא גדול במיוחד, יצאנו לדרך (כדי להרגיע את כל הדואגים - החלטנו לוותר על העגלה והצידנית ולא על אחד הילדים).

הצימר התגלה כחביב ביותר ובהחלט שדרוג נחמד משנים עברו במשגב עם, ואחרי שפרשנו את הילדים והציודים התארגנו לעל האש הראשון.

כאן אני חייבת לציין שלב ליבו של האירוע השנתי הכה חשוב הזה הוא העל האש הכפול הנערך בכל אחד מערבי הנופש. סביב הארוחות האלו אנחנו מחזקים קשרים, זוממים מזימות, מדמיינים דמיונות ובעיקר מחלקים את הכסף מכל מני סטארט אפים הזויים יותר ופחות. השנה היה קפוא מתמיד:

למחרת אחרי שאכלנו משהו כמו 4 שעות ארוחת בוקר, היינו מוכנים להתחיל להתווכח על המסלול. בסופו של דבר, אחרי באמת הרבה דיבורים והתברברויות, נבחר מסלול שאחרי 200 מטר דני ואני הבנו שהוא ממש לא בשבילנו וטפנו. טף אחת (מיה) החליטה שהמסלול דווקא ממש כן בשבילה ואחרי דין ודברים קצר המשיכה יחד עם החברות שלה. עדויות מהשטח מספרות שהיא היתה שדה אמיתית.

יעלי אוכלת את המאכל המסורתי - מצה עם שוקולד:

גם את היום הזה קינחנו בעל האש איכותי ודיבורי סרק רבים ולמחרת, אחרי טיול קצר (מאוד!), נינוח (מאוד) מישורי (במיוחד) ובדיוק מתאים בשבילנו – חזרנו הביתה שמחים ומרוצים.

Travel Light

כנראה שלארוחת הערב, מחיאות הכפיים והיציאה של דני עם בני Duke אחרי הארוחה, היה השפעה גדולה עלינו ממה שחשבנו. רק זה יכול להסביר את העובדה שב 6:30 בבוקר התחלנו לחשוב מה יהיה אם דני יקבל תשובה חיובית מברקלי בסוף החודש. איך נוכל להחליט?! מהר מאוד ובספונטניות לא אופיינית גיבשנו אסטרטגיה – דני יטוס לברקלי כמה שיותר מהר, ויחזור ממש בזמן לפני הטיסה שלנו לארץ.
התחלנו לחפש טיסות באינטרנט ובמקביל התפללנו שהזמן יעבור כדי שנוכל להתקשר סוף סוף לדנה ואמיר שישנו שנת ישרים בחוף המערבי ולא ידעו מה אנחנו מתכננים להם. בסוף נשברנו ועשינו להם השכמה, רק כדי לוודא שהם באיזור ויוכלו לארח את דני בגיחה שלו. כדי לקצר את העניין – המרדף אחרי הכרטיסים הזולים לא היה פשוט אבל השתלם. וכך, בערך 4 שעות אחרי שהרעיון ההזוי עלה על דעתנו – דני כבר היה בדרך לסן-פרנסיסקו. נהיה איש העולם הגדול!

אורי ואני בילינו את היום במפגש BBQ בבריכה עם (חלק) מהישראלים שגרים באיזור. מה יכול להיות רע? העברנו את היום בכיף וחיכינו ליום שלישי כדי לפגוש את דני בשדה התעופה, כמה שעות לפני הטיסה הביתה.

בטיסה חזרה (אורי היה מלך. ראה פוסט טיסה הלוך...)

ארוחת ערב חגיגית

lאחרי הפוגה קלה של שוטטות בחנויות (בעיקר target) וממש בלי לקנות כלום (טוב, נו, כמעט כלום), התפנינו לפינלה של סוף השבוע - ארוחת ערב חגיגית מטעם בית הספר. קוד הלבוש – smart casual. לא ממש היה לנו מושג מה זה אומר אבל השתדלנו (אפילו אורי היה לבוש יפה מהרגיל J).

במלון מפואר, כשהשולחנות ערוכים במספר סטים של סכו"ם (כך שהלבנטיני הממוצע לא ממש יודע מה לסלט ומה לבשר) התכנסו המון מהתלמידים המיועדים של 2011 וחלק מבני זוגם. איתנו בשולחן, חוץ מישראלי נוסף, ישב יפני אחד נחמד שהגיע במיוחד מטוקיו, זוג נשוי אמריקאי, חנן אחד שנראה קופי של הארי פוטר ועוד אמריקאי אחד שהוא שחקן פוטבול מקצועי לשעבר. קשקשנו זה עם זו ואכלנו טוב (אפילו טוב מאוד). אחרי הקינוח התחילה התוכנית האמנותית. זה התחיל בקצת ברכות ובלחץ מתון, עם הרבה הומור, לאנשים להפקיד את מקדמת התשלום שלהם, המשיך בכמה נאומים קצרים ולא משמעותיים מדי ולבסוף – סרט. את הסרט הכינו 3 בוגרי בית ספר והוא נקרא Fuqua Vision. מה אומר? 30 דקות של צחוק הסטרי. צחקו שם על בית ספר, על המקצועות המבוקשים יותר (ופחות) של בוגרי MBA, על תהליך הקבלה ועוד הרבה. מה שהיה יפה זה שהצלחנו לגמרי להרגיש חלק מהצחוקים. פשוט מעולה. אחרי הסרט, כשכולם מחויכים, קיבלנו תזכורת מעל הבמה להפקיד את המקדמה לבית הספר. בשלב הזה התחילו לקום אנשים עם צ'קים ביד. כל אחד שקם עם צ'ק, זכה מיד למחיאות כפיים גדולות והרבה רעש. כמו שרק האמריקאים יודעים.

אחרי ארוחת הערב, כל היפים והאמיצים הלכו לעיר לאיזה מועדון, ואנחנו היפים והעייפים פרשנו למלון שמחים ומלאי מוטיבציה.

מקבלים כיוון

את רוב היום הזה העברנו למעשה בנפרד. דני היה באוניברסיטה כל היום ואורי ואני היינו בעורף, כלומר עם בנות הזוג של הסטודנטים (ובגלל ששבת היום, יצא לנו להיות גם עם הסטודנטים עצמם).

הבוקר התחיל בארוחת בוקר קונטיננטלית (איזה כיף לאכול המבורגרים ונקניקיות יחד עם הקפה של הבוקר...) בבית הספר כשהכוונה היא להכיר קצת יותר את הסטודנטים המיועדים של 2011. אחרי 10 דקות בשולחן עם הודי אחד ו-3 אמריקאיות (ספק אחיותיה החורגות של ברבי ספק אחיותיה החורגות של קלי מבברלי הילס 90210) הבנתי שאני לא שייכת ופרשתי.

גלוריה, אשתו של אחד הסטודנטים הישראלים שנמצאים פה, אספה אותי ואת אורי ויצאנו לסיבוב . המטרה היתה להראות לי שכונות מגורים טובות יותר ופחות וגם להראות לי קצת בתי ספר - שמסתבר שזה העניין העיקרי כאן בבחירת מקום מגורים ברגע שאחד הילדים בגיל המתאים.

למען האמת יש לציין שדורהם היא עיר די... איך נאמר... לא משהו. מי שאמר שהיא באיזשהו אופן מזכירה את חיפה מצליח להעליב אפילו את חיפה. הייתי יותר אומרת בכיוון של עפולה תחתית. ממש תחתית. אין שכונות מגורים כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטים והכל (הרוב) בעצם זה קומפלקסים. ה down town של דורהם זה בכלל מקום די דוחה ואם אפשר היה להגיע איתם להסדר הייתי מוכנה להחזיר אותו לפלסטינים.

כל הסיבוב נהיה מאוד מעניין כשהגענו לבית הספר היסודי של הבת של גלוריה.
מ-ד-ה-י-ם!!! (או כמו שזינה, הגננת של יעלי, אומרת מ-ד-א-י-ם!!!)

דבר ראשון - כמה יפה! כמה נקי! כמה מרווח וצבעוני ופשוט משגע. לא ראיתי כזה בית ספר אף פעם בחיים.

דבר שני - הילדים. מחונכים להגעיל, מסודרים להחליא, הולכים לכל מקום (כולל לשירותים) בשני טורים מסודרים היטב. פשוט גועל נפש.
ושימו לב איך כבר מגיל כל כך צעיר מלמדים אותם להיות מנהיגים

דבר שלישי - המורים. מסיור פשוט וקצר אפשר היה להרגיש את הכבוד שהמורים מקבלים שם. המורים (מרביתם גברים) מסתובבים בין הילדים בקומה זקופה, עם חיוך על השפתיים. איכשהו הם לא נראים שחוקים בקצוות, מלאים בגיר וממורמרים כמו מורי ישראל. הכל עניין של יחס.

דבר רביעי - הכיתות. גם כיתות הגן חובה וגם כיתות הלימוד של היותר גדולים פשוט מעוררות התפעלות. מרגישים יצירתיות, השקעה, תשומת לב ואפילו, הס מלהזכיר, אהבה, בכל מה שנעשה שם. קשה לתאר במילים את הכיתות המרווחות (מקסימום 20 ילדים בכיתה), עמדות המחשב, עמדות היצירה (בקומה של גן החובה יש אפילו חדר התנסות שיש בו מטבח אמיתי ומכונות כביסה שהילדים יכולים להתאמן. לזה אני קוראת משק בית!)

זה חדר טיפוסי של גן חובה:

וזו כיתה ה':
הסיור שלי המשיך בארוחת צהרים (מישהו אמר Quizno's ולא קיבל?), בבתים של שני סטודנטים ישראלים בעלי משפחות שגרים כאן ואיסוף וקיטלוג כל פיסת מידע שיכולתי.

על החלק השני והנפלא של היום העמוס הזה - בפוסט הבא.

Blue Devils Weekend - Day One

קמנו בבוקר והיקום האיר לנו פנים - השמש זרחה, הציפורים צייצו - ואנחנו יצאנו בדרכנו לתור את האוניברסיטה.

כמו רוב האוניברסיטאות שמכבדות את עצמן (בחו"ל. בארץ אפילו האוניברסיטאות לא מכבדות את עצמן...) גם אוניברסיטת דיוק מתהדרת בבניינים מרשימים, מרחבי דשא אינסופיים, שבילי אופניים וריצה לרוב, איצטדיוני ספורט מפוארים ובעיקר - ריח של חדוות לימוד. כצפוי לא הפסקנו למלמל "ממש כמו בטכניון".
כמה תמונות כדי להמחיש את העניין:

אחרי סיור ממונע וגם סיור רגלי, דני ניגש סופסופ להירשם לסופ"ש, שם הוא קיבל ערכת חנופה קטנה (לא כולל מילגה :-() ומיהר להחליף חולצה כדי להרגיש בעניינים:

באוניברסיטה פגשנו לראשונה פנים אל פנים חלק מהישראלים שדיברנו איתם בטלפון, דני השתתף בכמה הרצאות בנושאים שונים ובעיקר ספגנו אווירה.

צהריים אכלנו בחוץ, ושימו לב איך אורי נמצא בסלקל על מתקן מגניב שמרים אותו לגובה השולחן (וכל כך פשוט! איך לא חשבו על זה בארץ? ומי מרים את הכפפה ומיבא את הדבר הגאוני הזה?!)

אחרי הצהריים חזרנו לבית הספר לאירוע שנקרא Fuqua Friday - כל יום שישי מתכנסים בבית הספר הסטודנטים ומשפחותיהם לאח"צ של כיף. יש אוכל ובירה חינם, פעילויות לילדים ולפעמים גם למבוגרים וזו. סתם לבלות זמן ביחד. הפעם היה רועש במיוחד לכבוד ה BDW.

דני והקמע של האוניברסיטה - Blue Devil -
את היום סיימנו עייפים אך מרוצים...

וזו סתם תמונה של אורי המלך בבוקר למחרת: