עוברים דירה

המסע לרדמונד התנהל בשני מישורים - הקרקעי והאווירי.

בקרקעי - דני, אלן והמשאית. אלן הוא חבר של דני מהלימודים שברוב נחמדותו הסכים להתלוות לדני במסע שמאוד חששנו (בעיקר אני) מפניו. המשאית היא משאית ע-נ-ק של Budget שהכילה את כל רכושנו החומרי על אדמות + גררה את הרכב שלנו שהוא בעצמו לא ממש פיצי.

בדרך הנכונה...
ארוחה של נהגי משאיות



במסלול האווירי - אני והילדים. קדמו לטיסה יומיים של אירוח מפנק א-לה-משפחת אורגד, אחד לילה לבן (אחרי לילה סוער במיוחד שבו איצ'וק למד לקח חשוב מאוד - לא שוטפים כלים. נקודה), הסעה לשדה התעופה וטיסה. הילדים התנהגו למופת ובכל זאת - תודה לאל שהטיסה היתה רק שעתיים כי עוד קצת ואבדנו.

כאלו מתוקות... בלית ברירה (עגלה+ 4 טרולים) מיה ויעלי נאלצו לסחוב גם הן בטרק המאוד ארוך מהמטוס עד ליציאה מהשדה

סיאטל/רדמונד קידמו את פנינו במזג אוויר יפיפה, זכינו לאיסוף אח"מים מהשדה על ידי קרן שלקחה אותנו לביתה, נתנה לי לישון (ועל כך אהיה אסירת תודה לנצח), האכילה אותנו והסיעה אותנו בזמן לפגוש את דני, אלן והמשאית.
שם הצטרף אלינו כח עבודה מקומי זול ( ידוע גם בשם איתי) ושלושת הגברברים פרקו את המשאית לביתנו החדש

זהו. המבצע הסתיים בהצלחה מרובה ובשלום, תודה לאל.

לילה ראשון בבית החדש. בקרוב - תמונות לפני ואחרי כמובטח.

שארית התום בארגזי קרטון

האריזות התחילו ימים ספורים אחרי שההורים של דני עזבו, כלומר שלושה שבועות לפני המעבר המתוכנן.

מה יש לומר על אריזות? מתקיים בהן הכלל הידוע של 20-80 (20% האחרונים של העבודה לוקחים 80% מהזמן. ומהעצבים) ולא היינו שורדים את זה בלי עזרה מחברים.

הגנרל תיכון פיקדה על רוב המבצע, איצ'וק הוזנק בלילה האחרון לשעה עזרה שהתארכה לחצי לילה ושגיא היה בניסורים.

ככה זה נראה בהתחלה
מורן ברגעי יאוש בלילה הלבן
ובימים טובים יותר
שגיא מנסר
ואיצ'וק מסבל
וככה זה נראה קצת לפני הסוף

שיא השיאים מבחינת ההתגייסות של החברים היה ביום העמסה למשאית. כולם כולל כולם, על נשיהם וטפיהם, התייצבו ביום העמסה ולקחו חלק במבצע. בלי להיות יותר מדי רגשנית (אפשר?) - זה באמת היה מדהים. אני כבר לא מדברת על הבנים שסיבלו (תודה!) אלא על הבנות - שלקחו את הילדים למיני-קיטנה אצל עדי/יפעת בבית, וניקו וקירצפו והשאירו אותי חסרת מילים ואת הבית הכי נקי שהוא אי פעם היה.

לא יכולתי לדמיין עזרה כזו. תודה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

(איך יכול להיות שאין לי תמונות מהיום הזה? איך אבד לנצח התיעוד של שירה בכפפות מנקה את המקרר? ושל מורן חמושה באקונומיקה תוקפת את השירותים? ואיך נעלמו תמונות הפרופיל בפוטנציה של גברברי הווליג' סוחבים ארגזים ומהנדסים את המשאית? ומה עלה בגורלן של תמונות הסיום של כולנו תוקעים פיצה לרוב בבית הריק? תעלומות בשפע)

מוכשרת אמיתית

יפעת אורגד, חברה טובה שלי, כיכבה פה בבלוג כבר לא מעט בעבר על תקן חברה, אמא לחברים של הילדים, אשתו של איצ'וק (חבר של דני ושותף לדרך), קרורודיל וזבוב בהריון (לא הכל פורסם, אבל תאמינו לי שכזו היא) .

למה אני מספרת לכם את זה? כי יפעת היא גם יוצרת וזמרת בהתהוות ומוציאה עכשיו סינגל חדש וראשון - יוהו!!!!!! בקיצור, זה הזמן שלי להמשיך ולפרגן ולהזמין אתכם (בבקשה) להיכנס, להקשיב, להתאהב ולחלוק עם חבריכם -

חשבתי גם להרחיב על תכונותיה ומעלותיה של הנ"ל אבל אני אשמור את זה לראיון שיום אחד יעשו איתי לצורך כתבת עומק בידיעות (או לצורך הדלפת סקופים לגיא פינס אהובי)

אה, וגם כמו שאומרים - stay tuned - עוד סינגלים בדרך וגם קליפ (בהשתתפותי!!!)

שיהיה בהצלחה מותק!!!!!

פרידות

הדמעות בקושי יבשו מכל הפרידות שערכנו וערכו לנו בשבועיים האחרונים.

כמו תמיד אצלי, אני לא נקשרת למקומות אלא לאנשים ורוב הזכרונות שלי מברקלי יהיו רצפי תמונות עם חברות וחברים שהיו למעשה המשפחה שלנו בשנתיים האחרונות. עם חלקם הקליק היה מיידי, עם אחרים זה לקח יותר זמן להבשיל. אל אחדים מהחברים זכינו להתקרב רק בחודשים האחרונים ועם חלקם מדובר בפוטנציאל שטרם מומש. זה החברות של ה brunch lunch השבועי, זה החברות/אמהות מהגן משחקים, זה החברות שנפגשים איתן על בסיס יומיומי (ואפילו יותר מזה), והחברות של פעם ב אבל זה מרגיש כאילו רק אתמול. ובבנים... טוב, בנים. פשוט חברים, בלי הרבה מילים.

לא מרגישה שאני יכולה לסכם את שלל הפרידות והרגשות והדמעות בפוסט אחד מלא מלל ככל שיהיה. אז הנה חלק מהתמונות עם חלק מהחברים.

יומולדת 4 ליעלי

(הפוסטים מגיעים באיחור, ולאו דווקא בסדר כרונולוגי. הכוונות טובות והסליחה עם כל המתקשים לעקוב)

יום ההולדת של יעלי חל ב 22.6. בכל שנה אחרת זה ממש לא בעיה אבל השנה זה נפל יום אחרי הנחיתה הצפויה בסיאטל. אעפס לא ממש מתאים לארגן ככה יומולדת. אז החלטנו לנצל את העובדה שהיא רק (כבר) בת 4 ולהקדים לה את החגיגות.

לא מאמינים בעין רעה אצלנו.

החגיגה הראשונה היתה בגן. מדובר בחוויה אנתרופולוגית מצחיקה ומוזרה בעיקר לכל מי שאי פעם חווה יומולדת בגן ישראלי. נתחיל בזה שזה לא ממש ברור מאליו שההורים באים. רוצים לבוא? סבבה. תבואו ב 10:20 והיומולדת היא עד 10:35.

רוצים להביא עוגה? טוב, אבל לא עוגה. עדיף עוגיות. או מאפינס. או משהו שבא באריזות בנפרד. זה הרבה יותר נוח, לא? אה, ואם אפשר אז שזה יהיה בריא.

נאמנים לרוח המשפחה ומנסים להתחבר לרוח האמריקאית, הכנתי עוגיות וקניתי קרטיבים (בריא, לא?).

הגענו לגן בזמן, כל הילדים יושבים על השטיח במעגל, יעלי והגננת על כסאות קטנים, והפלא ופלא - אין מקום להורים. טוב. אז עמדנו מחוץ למעגל וצילמנו.

מה בתוכנית האומנותית? לא הרבה. שרים יוםמולדת בעברית ובאנגלית, כלת השמחה קופצת מעל חבל מגיל 3 לגיל 4, כל הילדים רוקדים איזה ריקודון קטן וזהו.

לגבי הרמה על כסא (מנהג ישראלי, דרך אגב) - הגננת שאלה את יעלי אם היא רוצה שירימו אותה על כסא, וכשזו אמרה שכן, דני היה צריך חצי לדחוף את עצמו כדי שיתנו לו להרים (טוב שלא החתימו אותנו על טפסי הסרת אחריות) ואחר כך שמעתי את הגננת אומרת לגנן שאיזה יופי ומיוחד זה שהאבא משתתף בטקס...

אה, את כל הטקס מנהל איזה עכברוש בשם ברדלי או משהו כזה, שמדובבת ומתפעלת הגננת. אז ברדלי הכין ליעלי כתר, וברדלי אוהב את יעלי, וברגלי רוצה לשיר לה יומולדת שמח וברדלי גם יתן לה נשיקה בסוף המסיבה... כאילו, מה נסגר איתכם? הגננת (שבאמת אוהבת את יעלי, אני יודעת את זה) לא מסוגלת להראות רגשות לא דרך בובה?!?! מוזר.

שיא השיאים - הסוף. בקול מפתה וצופן הפתעות אומרת הגננת ליעלי - "עכשיו החלק הכיפי. בואי תבחרי 4 חברות הכי הכי טובות ו.... (תופים!) לכי לשטוף איתן ידיים!!!". ההתרגשות בשיאה :-)

כמה הבהרות חשובות:

אני מתה על הגן של יעלי. ממש. שלא יהיה ספק שזה גן מקסים עם צוות מקסימות וילדים חמודים ותכנים והעשרות והכל. וגם חינוך יהודי יש וציונות וכל מה שאפשר לבקש. אבל מה לעשות - הם בכל זאת אמריקאים...

עוד יותר חשוב מכל הציניות - יעלי מאוד מאוד מאוד נהנתה. עם הכל ועל אף הכל ואולי בזכות הכל. לך תדע.

חלום שהתגשם

מבלי לגרוע מחשיבות חלומו של MLK, גם לי היה חלום - לראות את U2 בהופעה. תמיד חשבתי שאני אגשים את החלום הזה בלונדון (לא יודעת למה לונדון. ככה זה כשחלומות נבנים כשאת בת 18 - זה הכי רחוק שראיתי) ולא תיארתי לעצמי שזה יקרה באוקלנד קליפורניה (וגם לא שיעברו 17 שנים, אלוהים שישמור).

ובכן, בשלישי האחרון נפל דבר והחלום התגשם מעל ומעבר למצופה.

הכרטיס שקניתי (ותודה לאל גם של שירה, שהיתה שותפה נאמנה ללוגיסטיקה, להתלהבות, לשמחה ולצרחות, וגם אחראית על התיעוד ההיסטורי) היה למה שקוראים בישראל "הדשא" (מכיוון שמדובר באיצטדיון בייסבול ביומיום, תהיו בטוחים שפרשו על הדשא מין כיסוי מתכת כדי לשמור על הדשא). העובדה הזו חייבה יציאה מוקדמת כדי לתפוס מקום טוב, דבר שהשתלם לנו מאוד בהמשך.

נהירת המונים, מכל הגילאים, הסוגים והצבעים, סימנה לנו את הדרך מתחנת ה bart לאיצטדיון, וכמה excuse me הכרחיים עזרו לנו לפלס את הדרך לקידמת הבמה. משם כבר לא זזנו יותר (רק שיפרנו קצת עמדות) עד סוף הערב, מה שאומר ששירה ואני היינו על הרגליים באותו המיקום משהו כמו 6 שעות. אייי...

הבמה המדהימה של Tour 360 - אין לתאר במילים את הפירוטכניקה שרצה שם בהמשך ההופעה. לא ראיתי דבר כזה מעולם.

הבמה המופלאה

ואנחנו

להקת החימום הראשונה היתה לא ברורה ומבחינתי גם ממש לא הכרחית. ראו שהביאו אותם כדי להעביר את הזמן וכי למישהו לא היה נעים מהם. אחריהם עלה לבמה לני קרביץ, האיש והשואו. קולטים? לני קרביץ כמופע חימום? מה עוד אפשר לבקש?!

אחרי לני קרביץ - חושך. סטטיסטיקות חברתיות/אקולוגיות/פוליטיות לעיתים רצות על המסך האליפטי מעל הבמה. מחכים. בין לבין ובאורח נס מבחינתי, מצאו אותנו גם איתמר ויפעת, ואחר כך (וזה כבר באמת היה לא יאומן) הצטרף גם איתמר של שירה - מדהים כמה האמריקאים מגיבים יפה ל excuse me וחיוך מתנצל.

ואז הם הופיעו לצלילי Major Tom של דיויד בואי. מה אומר? קטונתי מלנסות לתאר את ההתרגשות באוויר בכל פעם שבונו מעודד את הקהל לשיר איתו, את הבסים המטורפים שהולמים בכל הגוף, את האנרגיות הכיפיות שיש תוך כדי הופעה בסדר גודל כזה. איזה טירוף!!!

אני לא יודעת אם התמונות מצליחות להמחיש כמה קרוב עמדנו לבמה.

אומרים שלכל אדם יש 15 דקות של תהילה בחייו. יש לי הרגשה שאלו היו הדקות שלי - הזמן היקר שבו ביני לבין בונו מפרידים שבעה אנשים בלבד...