על החופשה בטאהו פינטזנו הרבה (מדי) זמן וסוף סוף בעידודו הנמרץ של אבא שלי חובב השעשועים, היא גם יצאה לפועל. בסך הכל זו היתה חופשה של שיחוק אמיתי, מההתחלה ועד הסוף.
הדרך ל South Lake Tahoe היתה מדהימה. פעם ראשונה בשביל רובנו לראות כמויות כאלו עצומות של שלג. בלי סוף... צידי הדרכים מלאים שלג, העצים, גגות הבתים, המכוניות שבאות ממול (תמיד זה המכוניות שבאות ממול נכון?). באיזשהו שלב עצרנו לשים שרשראות שלג ומרגע זה ואילך גם אם התחלנו להתרגל לכל הלבן הזה מסביב הרעש המעצבן של הגלגלים (והעובדה שנסענו פחות מ 50 קמ"ש) הזכירה לנו כמה הכל מיוחד.
אחרי כמה שעות של נסיעה ובערך בשלב שלילדים נגמרה הסבלנות מלראות את השלג מתוך האוטו, עצרנו להתפלשות ראשונית. זה הזמן להזכיר שחופשה בשלג, באופן כללי ועם ילדים במיוחד, היא דבר שחייבים להיערך אליו מבחינת ציודים. את השבוע שקדם לנסיעה בילינו בטרגט בחיפוש אחר מכנסי סקי/חליפות סקי/כפפות סקי וכו' לכולנו כשהשלמות ציוד עשינו בארונות של חברים (תודה! שנים של חופשות יוקרה סוף סוף השתלמו).
השקענו גם הרבה מחשבה באיך לארוז ככה שכשנצטרך הדברים יהיו בשלוף ובדיוק ברגע הזה, בו עמדנו לפרוק את עצמנו ואת טפינו לראשונה לשלג, כל ההתארגנות הזו עמדה למבחנה המכריע. בשמחה אני יכולה לציין - עברנו בהצלחה :-)
היחיד שלא התרגש מהעניין (בלשון המעטה) ועשה קולות של אלרגיה מחליפת הסקי הסגולה המהממת שלו, היה אורי. הוא סירב ללבוש אותה והכריז חרם על הכפפות דבר שגזר את גורלו להישאר באוטו. אל דאגה - בהמשך הוא התרגל...אחרי שעברה ההתלהבות הראשונית המשכנו לעיר. כבר היינו ממש סקרנים לראות את המלון שהזמנתי לנו (האתר הבטיח מיקום מעולה והוא היה ממש בזול. סתירה פנימית?) ולהתמקם.
למרבית הפלא והשיחוק, המלון היה נהדר. בדיוק מה שרצינו ובדיוק מה שהיינו צריכים ואכן במיקום מעולה. קיבלנו סוויטה משפחתית (2 קומות) עם 3 חדרי שינה, מטבחון מאובזר לחלוטין ושתי מרפסות שצפו, איך לא, הישר לאגם. שום דבר לא הפריד בין החדר שלנו למים חוץ מלא מעט שלג. מה עוד אפשר לבקש?
המלון
הנוף מהמרפסת. מדהים, לא?
וזה כבר צילום לפנות בוקר מהמרפסת (נדנודי שינה?..)
כן שלג לא שלג - יש דברים שלא משתנים... זומבים מול הטלוויזיה לפני השינה
ביום השני (כמובן אחרי שאכלנו ארוחת בוקר מפנקת) נסענו לצפון האגם לאתר סקי בשם Northstar בשאיפה לעשות שם cross country בשלג. אבל שאיפות לחוד ומציאות לחוד. יצאנו מאוחר מדי, התברברנו קלות בדרך (איך אפשר להתברבר בכביש טבעת יחיד מסביב לאגם? אפשר...) ועד שהגענו לאתר כבר היה שעת צהריים מאוחרת. לא נתנו לעובדות לבלבל אותנו ונתנו לאבא שלי שהוא שועל סקי ותיק להוביל, וככה מצאנו את עצמנו על הגונדולה בכיוון ההר למעלה התברר לנו שאכן מאוחר מדי לעשות cross country והציעו לנו לעשות tubing (מה שנקרא אבובים, אבל בשלג). גם זה כבר היה סגור/מאוחר/שקרכלשהו ושוב מצאנו את עצמנו מחפשים אקשן. כשירדנו למטה מההר מצאנו את מבוקשנו - רחבת החלקה על הקרח. מיה זה היה ברור, ולגבי יעלי קצת התלבטנו אבל החלטנו לזרום, ודני הגיבור לקח את שתי הבנות איתו לרחבה. שלושתם התחילו די מחוברים למעקה, אבל אז קרה דבר מדהים. יעלי פשוט התנערה מדני, שמבחינתה סתם הפריע לה להתקדם, ובלי שהיות החליקה קדימה והשאירה מאחוריה ענן אבק (טוב, קצת הגזמתי אבל בגדול ככה זה היה). למיה לקח קצת יותר זמן אבל בעידודו של אבא שלי גם היא עזבה את המעקה והחליקה אל עבר השקיעה. אורי ואני נותרנו מחוץ לרחבה המומים ובעיקר מעריצים
מה שמאוד עזר להתניידות היתה עגלה/מריצה שאימצנו לחיקנו ושימשה להסעת ציודים וילדים
איזה מהמם אורי בלוק החורפי?!? למות ממנו!!! האתר היה מקסים והמה אנשים יפים ועשה לי חשק להמון דברים - לעשות סקי, להיות ספורטיבית, להיות גבוהה ובלונדינית ולאכול משהו חם (לא בסדר הזה). חלק מהיופי היה כמובן תודות לקישוטי חג המולד שהיה כבר ממש מעבר לפינה
המשך עלילותנו המושלגות, בפוסט הבא. זה כבר נהיה ארוך מדי...
