אורי

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!

אורי לא רצה לצאת... בשום פנים ואופן. אני כבר רגילה ממיה ויעלי לחכות עד השניה האחרונה ממש, אבל איתו זה היה אפילו עוד יותר קיצוני.

כבר הגעתי לסוף שבוע 42, אחרי שדחיתי כמה וכמה הצעות של רופאים להיכנס לזירוז (אני?! משהו לא טבעי?! בשום פנים ואופן) ובשישי בבוקר, ה-17 באוקטובר התייצבתי בבית החולים לעוד בדיקה שגרתית.

לא עבר הרבה זמן, ושוב קיבלנו את אותה המלצה חד משמעית - להתחיל זירוז. רק שהפעם הרופאים נראו הרבה יותר רציניים ונחושים. למזלנו הטוב, ד"ר ליבוביץ המלאך הזכור לטוב מהסקירות (גם של אורי וגם של יעלי) היה שם כדי לייעץ ולתמוך ואפילו לחבק כשהיה צריך (והיה צריך!).

מאוד התלבטנו... מצד אחד, באמת אני מאמינה ביכולתו של הגוף האנושי לנהל את הדברים הכי נכון שאפשר, והייתי מאוד מעדיפה שיתחילו צירים סדירים ולידה רגילה. מצד שני, ואולי זה אותו צד, אני מאמינה גם באיתותים שהגוף משדר לנו. ואולי אורי סימן לי משהו בזה שהוא התעקש לא לצאת בלי זירוז? לא יודעת...

בכל אופן, אחרי באמת הרבה התלבטויות, קיבלנו את עצתו של ליבוביץ והתחלתי זירוז.

כמה שזה כאב!!!!

המון, יותר, פי אלף... אין לתאר. לא שום דבר שזכרתי או שיכולתי לדמיין. ובנוסף - אסור לקום, מחוברת למוניטור כמו איזה עציץ, והפיטוצין מטפטף לאט לאט לתוך הוריד. כל כך כואב... לטובת הקורא המצוי, לא כדאי להכביר בתיאורי הכאב (לבעלי לב חזק - יש כמה סרטוני וידאו קצרים, על גבול סרטי האימה).

בשלב מסוים, ומתוך האימה הזו, הסכמתי לקחת זריקת טשטוש. לא יודעת למה המשכתי להתעקש לא לקחת אפידורל. איכשהו, אצלי בראש, זה הצטייר כאופציה הכי פחות טובה. והכן - טעות. טשטוש זה משהו שאני לא ממליצה לאף אחת לקחת. השעתיים מהרגע שלקחתי את העניין הזה הפכו להיות הזויות במיוחד. בין ציר לציר ישנתי עמוק מאוד, אפילו עד כדי חלומות קצרצרים, אבל ברגע שהגיע ציר כ-ו-א-ב, התעוררתי לתוך מציאות שהיא התפוז המכני. לא כיף אבל בהחלט עזר לי לעבור את הזמן הזה.

את שלב הלחיצות אני זוכרת במעומעם. בניגוד להרבה נשים אחרות, זה השלב שאני הכי שונאת, אפילו יותר מהצירים. הייתי כבר כל כך מותשת בשלב הזה ולא היה לי כח ללחוץ בכלל. אני זוכרת שבשלב מסוים כמעט ותפסתי את המיילדת בחולצה ואמרתי לה בקול של הסנדק "תחתכי אותי! מלמעלה עד למטה! אל תהססי! שיצא כבר!". ובסוף הוא יצא. כמוני ממש, מטושטש קלות.

ובשלב הזה הרגשתי את הבעייתיות של הטשטוש - הייתי מסטולה לגמרי, ולא במובן הטוב. כל מה שרציתי היה לישון. לא לראות את אורי, לא את דני, לא כלום. לישון. כנראה שהמיילדת קלטה אותי מיד, ואחרי שהיא לקחה את אורי ממני ועטפה אותו טוב טוב, היא נתנה אותו לדני שיחזיק.

אחרי כמה זמן בחדר ההתאוששות, דני גילה תושיה אמיתית והביא לי snickers מהמכונה בחוץ. איך שגוש הגלוקוז הראשון היכה במרכז העצבים שלי - התאוששתי ויצאתי מהמסטוליות הכללית שלי (יש שיגדירו את כל הקטע האחרון כמאנצ'יז בסיסי אבל נראה לי שזה יותר מזה).

זה היה הזמן להתחיל ולהנות מאורי, ילדי השחרחר.

אורי נולד ביום שישי ה- 17 לאוקטובר 2008 בשעה 19:15 במשקל 3.580 ק"ג.