ובתפקיד האושפיזין...

אני בן אדם של מסורת, המשכיות, שבטיות. אוהבת את תחושת השייכות למשהו שהיה ושיהיה.

(חוץ מזה אני גם בן אדם שאוהב לדחות דברים ולכן אתם מקבלים פוסט חגים אחרי החגים)

וכך בשנה השניה שלנו בברקלי, אנחנו כבר יוצרים לנו מסורת משלנו - ערב חג סוכות בסוכה של מירב, גלעד, מירי ואמיר.

החומרים לבנית הסוכה נקנו כבר לפני שנים על ידי תושבי ה courtyard הכי מושקע בווילג' והסוכה נבנית אחר כבוד בדיוק בזמן, בין כיפור לסוכות. בשנה שעברה הוזמנו לבניה ולקישוטים והשנה קיבלנו כרטיסי VIP - לארוחה בלבד. ממש אושפיזין.

אוכל, ילדים ומבוגרים היו בשפע. מקום - קצת פחות... אבל הצטופפנו יחדיו, שרנו שירים, אכלנו ממש טוב והיה לנו חמים ונעים.

והנה גם כמה תמונות מ(לפני) יום כיפור שעבר עלינו גם השנה בעיקר בגעגועים לאיך אמור להרגיש יום כיפור אמיתי....

פנינים לימים הנוראים

דני מנסה במשך שעה ארוכה לגרום לילדים להפסיק עם הקונצים וללכת סוף סוף לישון. הוא נכנס לחדר שלהם בפעם ה 1000 אולי, ומשגר פנימה דברי אזהרה חמורים מלווים באיומים קלים.

כשהוא יוצא מהחדר הוא שומע את מיה אומרת ספק לעצמה ספק לקהל מאזיניה - "אני לא מבינה אותו... הוא כל כך כועס ודווקא עכשיו לפני יום כיפור... בימים הנוראים... לכעוס כל כך ולא לסלוח... אני ממש לא מבינה"

ומעניין לעניין באותו עניין* -

זה מה שחיכה לנו בחדר של הילדים, 10 דקות אחרי שיעלי התעוררה משנ"צ במצב רוח יצירתי במיוחד

* איך זה אותו עניין? פשוט כי כעסנו אבל גם ממש סלחנו...

גמר חתימה טובה, ולא על הקירות!

סוף סוף Happy Hollow

למה סוף סוף? כי מאז שהייתי שם שנה שעברה עם הילדים (וגם עם שרית וברק אבל עד שהם לא שולחים תמונות אין לי הוכחות שהם באמת היו :-)) אני מחכה לנסוע שוב.

מדובר בלונה פארק לקטנטנים, כלומר יש בו רכבת הרים לא מאיימת מדי (תלוי על מי כמובן), ומתקנים כמו בלונה פארק רגיל רק מוקטנים. חוץ מזה יש שם גם גן חיות רגיל וגם פינה מקסימה של חיות משק והכל נורא נורא יפה כי זה רק עבר שיפוץ מאסיבי לא מזמן, ובקיצור - מושלם למשפחות עם ילדים לא גדולים.

חוץ מזה, וזה קצת פחות מעניין לסיפור הנוכחי אבל אני חייבת לתעד את העניין מרוב שהוא מוצלח, כשעושים מנוי לפארק מקבלים מיד כניסה חינם לאיזה 300 גני חיות ופארקים ברחבי ארצות הברית. כמה שאנחנו חגגנו על המנוי הזה, חבל על הזמן!!! אחת העצות היותר טובות שקיבלתי אי פעם - לחייך, קרן!

הקיצר- הלכנו. בהרכב משפחתי מלא (כבר אמרתי כמה הרבה יותר שווה זה להיות שנה שניה?!) + יפעת והילדים, והיה פשוט תענוג.

מיה מראה סימנים ראשונים של אומץ בלתי צפוי (רמז לבאות) ועולה על המתקן לבד

זו כבר תמונה קבוצתית - דני בתפקיד המבוגר האחראי ולידו יעלי, עמית ויעל (אורגד)

וכאן הגענו לרכבת ההרים המדוברת. בפעם שערבה עלינו מיה ואני לסיבוב ואני לא בטוחה מי צרחה יותר חזק, אבל מה שבטוח שהפעם התנדבתי לשמור על אורי ויעלי למטה על האדמה היציבה...

דני ומיה מתכוננים להמראה
גם יפעת ועמית מוכנים

ובסיבוב השני (או אולי אפילו השלישי) שני הפצלוחים החליטו שהם מספיק אמיצים לעלות לבד ועוד בקרון הראשון. וכך היה, מי היה מאמין!


ומפה - שלל תמונות של אורי שאינו יודע פחד, יעלי חסרת המורא ומיה המפתיעה על מגוון מתקני הפארק





ואיך אפשר בלי אוכל?...

שנה טובה!

ההכנות לראש השנה התחילו כבר ממש מזמן ועם זאת ברור שזה לא עזר לנו להיות מוכנים בזמן (בשום מימד שהוא) וההכנות נמשכו ממש עד הרגע האחרון.

הפורמט שינה צורה ותוכן אי אילו פעמים במהלך ההתארגנות, רשימת הנוכחים התעדכנה אחת ליומיים, רשימת האוכל לא נראתה אותו הדבר במשך שעתיים רצוף והרבה סימני שאלה נשארו פתוחים עד הרגע האחרון, וחלקם עדיין פתוחים (האם אפשר לדחוס כ-35 איש בחדר אחד? מאיפה נשיג שולחנות להושיב את כולם? האם שאולי וענת וארבל יגיעו? האם תיפתר מצוקת הרימונים בברקלי?).

ביום המיועד, רחוצים וחגיגיים, התייצבנו אצל רן שנידב את ביתו היחסית ריק לטובת החגיגה, פרסנו את הברכות והאוכל (לרוב!) והתחלנו את הערב.

היה מוצלח ביותר! שמח, נעים וטעים.

לפני: שני שולחנות מתוך שלושה (פתרון השאלה לגבי השולחנות - קונים שולחנות מתקפלים בקוסקו ומחזירים למחרת)

קערת הברכות (פתרון השאלה לגבי הרימונים - כן! נמצאו רימונים בדקה ה-90)

מכיוון שאני קצת מאותגרת טכנולוגית (הייתם מאמינים?!) אני לא מצליחה לקחת את המקור של הוידאו הזה שצילמה שירה. קבלו את הלינק מהפייסבוק שלה - מקווה שזה יפתח כמו שצריך.

http://www.facebook.com/daniel.bar#!/video/video.php?v=430049484634

פנינים

בנסיעה לסנטה קרוז, מיה מהרהרת -

מיה: תגידו, אחרי שבן אדם מת, אם מזמינים רופא הוא יכול לראות לו את הלב?

אנחנו (מנסים להבין לאן זה הולך): כן

מיה: הוא יכול ממש להוציא לבן אדם את הלב ולחתוך אותו?

אנחנו (מתחילים להיות מודאגים): כן

מיה: אז הרופא יכול להסתכל בתוך הלב ולראות את מי הבן אדם אהב, נכון?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בנסיעה על האופניים בווילג', מחלקים שנות טובות לחברים.

אני: מיה, את יודעת, למרות שאת מעדיפה בדרך כלל ללכת עם קוקיות, מאוד מאוד יפה לך קוקו

מיה: תודה. אבל אני עדיין מעדיפה קוקיות.

אני: למה?

מיה: כי ככה אני מבלבלת את הכינים - הן אף פעם לא יכולות לדעת איפה הן. (עושה חיקויים) 'הי, אפה אני? על הקוקו הזה?' 'לא, זה הקוקו השני'... וככה, מרוב שהן מבולבלות הן לא מציקות לי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

והנה אורי - גם הוא במעשים ופחות בדיבורים (בינתיים) - שוטף כלים עם אבא.

מה, זו לא פנינה רצינית ביותר?!

יום ראשון ליעלי בגן

הכניסה של אורי ויעלי לגנים השנה היתה (ועודנה) סאגה אחת ארוכה מלאת עליות ומורדות (כמו שנהוג לומר אצלנו בשנה האחרונה). תקציר הפרקים האחרונים למי שלא ממש מעודכן - כהרגלי היה לי ברור שהכל ילך לפי התוכניות שלי ורשמתי את שניהם לגן JCC בשאיפה לקבל שם מלגה ראויה. שתי בעיות התעוררו בהמשך - לא קיבלנו שום מלגה (צוררים!) ולי לא היתה תוכנית חלופית. וככה מצאתי את עצמי מהארץ מנסה לארגן קומבינה על גבי קומבינה שתאפשר לשניהם חינוך טוב ועם זאת לא יקר יחסית (חה חה חה!!! מחיר התחלתי לחינוך, לאו דווקא טוב, לראש עומד על $1200 לחודש). בכל אופן, כדי לשמור על זה תקציר ולא לפרוס את כל סיפור יציאת מצריים, המצב כרגע הוא שאת יעלי הצלחתי לרשום ברגע האחרון ובדרך נס לגן יהודי מקסים מקסים מקסים ואורי... אורי עדיין בדיונים. רואים את האור בקצה המנהרה אבל טרם נחתמה העסקה.

אז ביום שלישי היה היום הראשון של יעלי בגן!!! גן רציני, כמו שצריך, עם lunch box והכל - יצאנו לדרך.

היום הראשון עבר כצפוי עם קצת בכי בפרידה אבל בכל זאת יעלי נשארה עד הצהריים כמו גדולה. היום השני, ממש לא כצפוי, עבר מ ד ה י ם! יעלי נפרדה בחיבוק ונשיקה, שיחקה, אכלה, ישנה והיתה פשוט מאושרת.

יאללה, one more to go!

סנטה קרוז

אחד השינויים הגדולים בחיים שלנו השנה לעומת שנה שעברה הוא שאנחנו מצליחים לגנוב את דני מהלימודים בסופי שבוע. וכך יצא שהשבת נסענו לסנטה קרוז יחד עם משפחת אורגד. בזכרון הקולקטיבי של כולנו שעוצב אי שם בשנות השמונים, סנטה קרוז התחברה מיד לגולשים (במלעיל כמובן), ים, חופים וחתיכות. ובכן... זה מה שלעיתים עצוב בזכרונות, ובעיקר קולקטיבים - עדיף להם להישאר זכרונות.

לא שסנטה קרוז לא יפה, ולא שאין שם חוף לתפארת, ולונה פארק על הים (כניסה בחינם ומשלמים על המתקנים. סטארט אפ!) וראינו אפילו מצילה אחת סטייל משמר המפרץ רצה על החוף - אבל שנות השמונים זה לא.

לא ממש ניצלנו את הלונה פארק שהמה אנשים בטירוף ויותר התרכזנו ברביצה/חפירה על החול החמים ליד המים הקפואים. היה כיף :-)

מיה בעבודת החפירות (הפעם באופן פיסי ;-))

"הזקן והים"...
מבט לא נורא מוצלח לעבר הלונה פארק שממוקם ממש על קו החוף. רעיון מגניב ביותר

לא יכולתי להתאפק!!!

אורי היה הכי מבסוט מכל המצב וגם היחיד שלא נרתע להתרטב במים הקפואים. ביליתי זמן ארוך איתו בלרוץ פנימה והחוצה מהמים ונהניתי כל כך לשמוע אותו נקרע מצחוק כל פעם. מקווה שהאושר שלו מצליח לעבור בתמונות

מוסיקה בפארק, שנה שניה

בשנה שעברה שמחנו להיות חלק מתרבות מבורכת של מוסיקה בפארק - הלכנו בלי דני שכבר היה עמוק בלימודים, ועם סבא אהוד שעוד היה איתנו על תקן שחקן חיזוק, והיה נורא נחמד. לא היינו יותר מדי מאורגנים, בטח לא בהשוואה לחבר'ה משנה שניה שהיו שם - התעלקנו להם על שמיכת הפיקניק וגם קצת על האוכל - והיה מאוד מאוד כיף.

השנה, כשאנחנו החבר'ה משנה שניה... אחחחחח! יחי ההבדל הקטן! הגענו בהרכב מלא, כולם כולל כולם, עם שמיכת פיקניק מעולה, פיצה שאספנו מראש ופירות. מאורגנים, או לא?

היה כיף כיף כיף!

גם משפחת אורגד (נציגי השנה הראשונה וממשיכי דרכנו בתור הפסיכים להגיעו לMBA עם ילדים...)
והיא אולי עדיין לא מודעת לזה, אבל ככה תיראה השנה הקרובה של יפעת באמריקה...
מכיוון שמדובר באירוע מוסיקלי, בו הפלאנו גם בריקוד, קבלו צרור סרטונים

פנינים

יעלי מבקשת מאורי לבוא איתה ולהתרחק מאיזה צעצוע

אורי: די!!!!

יעלי: אני מבקשת ממך יפה. אל תצעק עלי.

אורי: די!!!!

יעלי: אורי, אתה אחותי ואני רוצה לעזור לך...

מיה ואני בחנות נעליים. מיה מבקשת ממש יפה נעלים חגיגיות עם עקבים (כן, כן...). אני מסרבת בתוקף ואז מתחרטת ומנסה להסביר בכל זאת

אמא: את יודעת מיה למה המציאו נעליים על עקבים? כדי שנשים יוכלו להרגיש ולהראות יותר גבוהות

מיה: נו...

אמא (בנסיון להסביר ולחשוב תוך כדי. לא מוצלח מדי): ואני, למשל, אני כבר גמרתי לגבוה. אלוהים סיים איתי ולכן אני לפעמים נועלת עקבים כדי להראות יותר גבוהה. אבל את, זה גם לא בריא לך וגם את לא צריכה, כי את עדיין גדלה.

מיה: נו...

אמא: עכשיו, אחרי שהבנת את זה, תחשבי על זה שוב, ואם את עדיין רוצה תנסי לשכנע אותי

מיה (בקול חלש): אמא, את יודעת, אני ממש חייבת נעלי עקב. את יודעת שאני הכי נמוכה בכיתה וככה גם אני אוכל להרגיש גבוהה

אמא (עדיין מנסה להתאושש):...