הבלוג הזה, כמו החיים, ידע הרבה עליות ומורדות.
הוא נולד בחופשת לידה, תיעד רגעים היסטוריים בחיי המשפחה הצעירה שלנו, וליווה אותנו במשך כמעט 10 שנים. עכשיו, כבר לא נעים להודות, אנחנו כבר לא ממש משפחה צעירה.
היו תקופות שכתבתי יותר, והיו שפחות. היו לי ימים שרק התפוצצתי מרצון לשתף את כל העולם במה שעובר עלי והיו ימים שרק רציתי להתחפר.
בשנים הראשונות אחרי המעבר לארצות הברית הרגשתי באופן די קבוע שאני חיה בסרט. חיים אקזוטיים בתרבות שונה, שבה כל יום הוא הרפתקאה, כל יציאה מהבית היא בגדר יציאה אל הלא נודע. MBA, התמחות, מעבר מדינה, עוד התחלה חדשה... בכל מפגש היה סיפור, כל חג אירוע, כל טיול סיפק הצצה לעולם אחר.
גם הילדים השתנו כל רגע וכל דקה. הנה אורי בחיתולים ושניה אחר כך הוא בכיתה א'. יעלי שותה סימילאק מבקבוק, והנה היא רוכבת על אופניים והולכת לצופים. והנה מיה, שוברת שיניים עם ה abc ורגע אחר כך כותבת מאמרים באנגלית רהוטה ומצטיינת בלימודים.
הכל היה מרגש. כל דבר שעשינו הרגיש לי כמו בסיס לפרק בסדרה.
אני חושבת שעם השנים התחלפה נקדות המבט. אנחנו כמשפחה נהיינו העיקר, וכל השאר רק התפאורה.
גם אחרי כמעט עשור בארצות הברית, אני עדיין מתפעלת מהמראה של הר רנייר ביום יפה כשיורדים מהכביש המהיר אלינו הביתה. אני עדיין מתלהבת לראות את הספייס נידל בכל פעם שחוצים את הגשר לכיוון סיאטל. אני מלאת הערכה למחזוריות השנתית של הטבע שנותנת הרגשה של שייכות ובטחון - קיץ מהמם, שלכת יפיפיה, חורף לבן, הפפלוקים הלבנים שעפים מהעצים באביב...אין גבול לטיולים, לשבילים ולמסלולים. העצים הירוקים, האגמים הכחולים, פסגות ההרים הלבנות - נופים שאפילו גאון פוטושופ יתקשה להנדס. אני עדיין מתלהבת מהנחמדות של כל נותני השירות (ואל תדברו איתי על צביעות. עדיפה נחמדות גם אם לא אמיתית על פני כל גסות רוח כנה). לא מפסיקה להעריך את בתי הספר פה (היסודיים בעיקר) ואוהבת אוהבת אוהבת איך מגיל אפס הילדים פה לומדים להתחשב, לקבל את השונה, ולבחור נכון כערכים עליונים. ויש לי מליון סיפורים מצחיקים על קוסקו, אמזון ומדיניות ההחזרות. ואני יכולה למלא דפים באינספור אנקדוטות מהעבודה שממחישות כמה פערי התרבות הם גדולים אפילו שכולנו מדברים אנגלית.
אבל כאמור, עם השנים כל זה הפך להיות משני לחיים עצמם. וכמו כל משפחה שמתמודדת עם החיים עצמם, גם הבלוג נדחק לשוליים. למי יש זמן לכתוב על הר רנייר, כשכל פעם שאני חוזרת מטרגט אני רואה אותו. ומה יש לי לכתוב שוב על הקופאית בטרייד ג'ו שמודה לי שעה על זה שארזתי לבד. ולמה שאני אתעכב על עוד טיול ועוד הר ועוד אגם, הרי יש כל כך הרבה מאלו.
זה לא שנהיינו קהים. בכלל לא. מעריכים ואוהבים המון. אבל, החיים עצמם...
