Gung Hay Fat Choy

החודש החלה שנה חדשה, הלוא היא שנת הנמר (פרט ידוע לכל מי שראה פסטיגל קונג-פו וגם למיליוני סינים) וכאן מרגישים את זה ובגדול. מה שיפה הוא שלראשונה נחשפנו לעניין דרך תוכנית הלימודים בבית הספר (היהודי!!!) של מיה.

חלק מהחינוך שהילדים מקבלים כאן באופן כללי וגם בפרט בבית הספר שלה הוא להכיר (ואחר כך גם לקבל) את השונה והאחר ולכן הם חגגו את ראש השנה הסיני בכל מיני דרכים שונות, למדו עליו והתכוננו לקראתו. שיא השיאים היה בשבוע שעבר כשמיה לבשה אדום מכף רגל ועד ראש (אדום מסמל שמחה אצל הסינים) והתכוננה למצעד הדרקון.

מסתבר שהמצעד הוא מסורת בבית הספר - ילדי גן חובה מתלבשים כאמור בהתאם, מכינים מסכות ואביזרי... דרקון, ויוצאים למצעד שמח ברחבי בית הספר כשילדי הכיתות האחרות יוצאים החוצה ומברכים אותם ב Gung Hay Fat Choy (תרגום חופשי - שתזכה לשגשוג)

מתכוננים לתהלוכה -
מקיפים את החצר -

דרקון מיה מוביל בראש (נכון שהיה צריך לבוא רק באדום אבל היה לה קר!) - נמר דרקון -
שוברת דיסטנס -
שנה טובה!!!

ביקור בזק

מזמן לא היו לנו ביקורים של חברים והשמחה היתה גדולה מאוד כשיפעה הגיעה לביקור. ביקור בזק אומנם (פחות מ-24 שעות) אבל עדיין ביקור והכפר רגש וגעש לכבודה.

לא הספקנו לעשות הרבה ביחד - זה היה יותר להיות ביחד. היה לי חשוב להראות לה איפה אנחנו גרים יותר מאשר להספיק לעשות וי על איזו רשימה טפשית של תיירים. אז טיילנו קצת ברחובות הווילג', קפצנו לבקר גם את דנה ואמיר ולמחרת נפגשנו שוב לקפה ביתי. ממש כאילו היא היתה כאן תמיד...

התמונות הן באדיבות יפעה (כה אמרה - "אני חייבת לצלם ולהצטלם כדי שיאמינו לי שהייתי") ובסדר כרונולוגי לביקור שלה.

חלק מהטיול בווילג' כלל אמבוש שעשינו לדני, שבדיוק וממש לא לשם שינוי, למד ב study room. אז שלפנו אותו החוצה שיגיד שלום
נסיון לא נורא מוצלח לעשות תמונה משפחתית/קבוצתית:
עוד נסיון לשדל את יעלי להצטלם בפוזה ראויה עלה בתוהו :

ותודה לאינטל שעזרה ליפעה (שהבטיחה וקיימה) להגיע עד הלום. מחכים למבקרים הבאים!!!

כשאהיה גדולה

אחרי לא מעט שנות קיום ואפילו יותר מזה שנות התלבטות (כי מתלבטים גם בלילה :-)) סוף סוף אני יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.

אני רוצה להיות היא -

מדובר בגב' מרי קתרין בירגנאו, שמחזיקה (לעניות דעתי) בתפקיד נחשק ביותר - אשתו של נשיא אוניברסיטת ברקלי. גם לפני שהיא היתה אשתו של נשיא אוניברסיטת ברקלי, היה לה לא רע. סתם בתור אשתו של, היא נדדה בכל העולם (קנדה, אנגליה, דנמרק ושלל מקומות מגניבים בארה"ב), גידלה ילדים בשמחה, פגשה אנשים מעניינים ועשתה לביתה ולעצמה.

בחמש השנים האחרונות בתור אשתו של נשיא אוניברסיטת ברקלי היא גרה בבית מ-ד-ה-י-ם בלב הקמפוס, ומארחת. מה זאת אומרת? זה בדיוק מה שזה. הבית הוא בית בן 100 שנה (שעבר כמובן אי אילו שיפוצים לאורך השנים) בסגנון רנסנס איטלקי. בקומה התחתונה מספר חדרי ענק המשמשים לאירוח אישים בעלי שם (מי יותר ומי פחות) ובקומה העליונה, שהיא הרבה יותר מודרנית, גרים הגברת ובעלה.

ואיך אני יודעת את כל זה ומה זה קשור אלי בכלל? אז ככה. כל שנה מארחת הגב' מרי קתרין בירגנאו נשות סטודנטים בינ"ל לתה ומאפה ובתור מישהי שעונה להגדרה הזו קיבלתי גם אני הזמנה. מכיוון שישראלים נוספים במחזור שלנו אין, הלכתי יחד עם ליזון הצרפתיה למפגש.

פגשנו שלל נשים מכל העולם כמעט, וכשכל אחת הציגה את עצמה בשניים-שלושה משפטים הבנתי שוב כמה מדהים המקום הזה שאנחנו נמצאים בו ובאמת איזה מפגש נדיר של אנשים מעניינים מכל העולם מתאפשר כאן. היו בנות מסין, נורווגיה, אוגנדה, פינלנד, צרפת, גרמניה, צ'ילה, תורכיה, בלגיה, יפן, קוריאה, קנדה ואירלנד.

ליזון ואני, שדפקנו איחור אופנתי, הגענו בדיוק לסבב ההיכרות, ונשארנו גם לשמוע את סיפור חייה מעורר הקנאה של הגברת הנדונה ומיד אחרי, העמסנו פירות ומאפים מהשולחן המלא כל טוב ורצנו לאוטו לפני שגוררים לנו אותו (שוב!) כי לא שמנו מספיק כסף...

חלק מהמעגל -
הגב' בירגנאו בפעולה -

שולחן עמוס כל טוב -
מראה מהחלון - (נורא מעצבן מה שהלך שם. כבר הודיתי שאני לא מסוגלת לפרגן לאנשים שגרים במקומות כל כך יפים)

אז זהו. כשיצאנו, בעודנו ממהרות לאוטו ניהלנו את הדיאלוג הבא -

ליזון: רגע, אז מה היא? מה היא בעצם למדה? או מה היא עושה בחיים?

אני: כלום. זה כל הקטע. היא פשוט התחתנה עם הבן אדם הנכון

ליזון (באנחה): טוב, מאוחר מדי בשבילנו...

כאמור - זה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה!

יום שלישי השמן

אם יש דבר שדני ואני לא מצטיינים בו (לשון עבר והווה. עדיין לא איבדתי תקווה לגבי העתיד) זה להיות חברותיים. כך קורה שמתחילת השנה אנחנו מדברים על להיות קצת יותר סוציאלים עם הסטודנטים האחרים, ואולי ליצור קשרים גם עם המשפחות ואפילו להזמין אלינו לחגים וכאלה... מדברים. אבל לא ממש עושים.

ולכן מאוד שמחתי (והופתעתי) שקיבלתי הזמנה למסיבת קרפים צרפתית (כך במקור) שארגנה אצלה בבית ליזון (בצרפתית זה נשמע יותר טוב. תנסו להגיד את זה, ובלי ה-ן' הסופית. נכון שזה נשמע יופי?). לא ידעתי יותר מדי על מה ולמה רק שהילדים התבקשו להגיע מחופשים.

מתוך נסיון אמיתי לתקשר עם מבוגרים בני גילי ולא להתמודד עם אורי שנמצא על הידיים ומשאיר עלי כתמי במבה תמידיים ו/או מתרוצץ מסביב כשיכור ומהווה סכנה לעצמו ולסביבה, החלטתי לנסות בלעדיו. בזכות אמא שלי שהסכימה להפסיד קרפ או שניים צלחה המשימה בידי ויצאתי לדרך (מי ישמע. שני בתים וחצי לידינו) עם מיה ויעלי.

(אין עוד תמונות. במפגש עצמו היה לי משום מה קצת לא נעים לצלם)

אז מה היה לנו? חבורת נשים והמון ילדים, רובם צרפתים אבל היו גם מסינגפור וספרד ועוד משהו מלוכסן, במפגש נחמד שהכיבוד העיקרי והיחיד הוא קרפ (עם שוקולד, דבש, חמאה, נוטלה. מה שתגידו). הסיבה? המרדי גרא שהוא מסתבר חג נוצרי והיום האחרון לפני 40 יום ההתנזרות מבשר לפני הפסחא. ניחא. כל יום שמאפשר אכילת קרפים כאילו אין מחר הופך מבחינתי לחג.

גן החיות באוקלנד

הרבה זמן לא כתבתי... מרוב שהייתי בלחץ להשלים את התיעוד של הטיול, דבר חיובי בפני עצמו, לא הספקתי לתעד את ההווה. ובכן, התקופה היא תקופה לחוצה של לימודים וראיונות (דני), סוג של שגרה מבורכת (אני והילדים) וביקורים משמחים ביותר (אמא! ובקרוב - גם אבא).

אתרע המזל, ויום אחרי שאמא שלי נחתה פה בריאה ושלמה, נאלצנו לאשפז את האוטו במוסך לתקן את הדפיקה בבגז'. כמה זמן לוקח לתקן דפיקה בבגז'? תלוי איפה כנראה. אני די בטוחה שבכל מוסך בירכא היו בועטים באוטו פעם או פעמיים ובזה היה נגמר הסיפור אבל פה עושים דוקטורט מכל דבר וכך יצא שלקח להם 5 ימים (!!!) ליישר פח עקום.

בכל אופן, אמא שלי לא איבדה את שלוות רוחה כשאמרתי לה שהביקורים המצופים בחנויות יאלצו לחכות עד שיחזור האוטו וכאות הערכה קוסמי (?) על סבלנותה, מורן ושגיא השאילו לנו את האוטו שלהם לרוב כך שיכולנו בכל זאת לספק את חדוות הקניות המשתוללת.

כדי לאזן, כשחזר אלינו האוטו בשבת בבוקר, שמנו פעמינו לגן החיות של אוקלנד.

זה היה הביקור השני שלנו בגן החיות הבאמת חמוד הזה והפעם הספקנו גם לראות ממנו הרבה יותר.

אחת האטרקציות המרכזיות בגן החיות - פסלים של צבים וצפרדעים. החיות האמיתיות לא יכלו לספק שעשוע מתחרה...




וסיבוב חובה על הקרוסלה. זה הכי קרוב לחיות שאפשר לראות בתמונות שצילמתי...מביש.

things to remember

תקציר מנהלים ליום השביעי:
מסלול: פארק עד ל Bakersfield
מיילים לנוסע המתמיד: הרבה
משך משוער בשעות: כל היום + נסיעה נטו של 4 שעות
מד העצבים: עולה ויורד בהדרגה

ולפרטים בהרחבה:
ביום הזה הספקנו לעשות כמה דברים מיוחדים -

• עשינו טיול פרידה ממקום שכנראה כבר לא נהיה בו לעולם
• ביקרנו במקום מפורסם מבלי לדעת שמתרחשת בו היסטוריה ישראלית
• הגשמנו חלום קטן

אז את הבוקר התחלנו בפרידה מהפארק ונסענו לראות את גן הקקטוסים המפורסם שלו (מפורסם בעיקר כי בן של חברים שלנו שיפד את ידו על קקטוס כזה ומאז גן הקקטוסים נראה לנו בדמיוננו הרבה יותר ממה שהוא).

עוד ועוד קקטוסים...

ילדה בגובה קקטוס? קקטוס בגובה ילדה?

משלב זה למעשה התחלנו את המסע חזרה. בקו אוירי וללא ילדים, עמדו לפנינו כ-8 שעות נסיעה, שאותן החלטנו לפצל על יומיים. היומיים האלו אם כך הם לא ממש טיול, ויותר נסיעה אבל מאוד השתדלנו לעשות אותם כיפים כמה שאפשר.

מהפארק המשכנו לכיוון Palm Springs. אני מניחה שלכולם השם הזה מצלצל מוכר אבל אתם לא ממש בטוחים למה. זה היה המקרה שלנו בדיוק. אני קראתי קצת באינטרנט והודעתי לדני שהמקום מפורסם מכיוון שהוא עיירת נופש למפורסמים שונים. אבל...טעיתי ובגדול. כלומר - אכן מדובר בעיירת נופש למפורסמים אבל לא מכאן פרסומה הגדול, וזה המחדל במודיעין. לא מבינה איך שנים כה רבות של צפיה אדוקה בגיא פינס לא השתלמו לי ברגע האמת כשנדרשתי לזכור שמדובר בעיר בה מתקיים כל שנה פסטיבל הסרטים הבינלאומי. שערוריה.

בדיעבד, מסתבר שהפסטיבל התקיים בעיר בדיוק בזמן בו היינו בה, ולא רק זה - גם סרט ישראלי זכה לכבוד ולפרס "סרט הביכורים הטוב".

אנחנו נהנו לראות את שדות שבשבות הרוח העצומים שבכניסה לעיר שמספקים אנרגיה לעיר כולה וגם לעוד כמה עיירות באזור. לא יאומן כמה טוב אפשר לעשות אם רק רוצים...

(זה רק חלק כל כך קטן מאלפי השבשבות שהיו שם. זה באמת לא יאומן)

וחוץ מזה בילינו את רוב היום בגן משחקים מקסים בעיר ולקראת ערב יצאנו לדרך.

לתמונה הזו אני קוראת - "אשר יגורתי בא לי". אחד הפחדים הראשונים של דני ששמע שיש לנו בן בדרך היה קשור לזה בדיוק. "הוא בטח ירצה שאני אשחק איתו כדורגל"... והנה, קצת פחות משנתיים אחרי - הם משחקים כדורגל :-)
כל הילדים על הנדנדות שלי!!!


אחרי לא מעט מיילים בכבישים, כשמד העצבים התחיל לעלות בקצב מסחרר, הבנו שצריך לעצור. התלבטנו בין הרבה יציאות מהכביש, ולא היינו בטוחים איפה כדאי (עוד המבורגר אחד ואבדנו!) ומפה לשם, בשניה האחרונה דני חתך באיזה מחלף ויצאנו... הישר לזרועות CHUCK E CHEESE. עכשיו, על המקום הזה, אנחנו שומעים מאיתי וקרן כבר שנה וחצי וכמו משה בהר נבו - לא הצלחנו לממש. והנה, סוף סוף, בלי להתכוון - הגענו. מדובר בסך הכל בספק משחקייה ספק פיצריה (למה ספק? כי זה לא ממש זה ולא ממש זה) שהיתה בדיוק, אבל בדיוק כל מה שהיינו צריכים אחרי שעתיים וחצי באוטו ולפני עוד שעתיים באוטו.

צ'אקי ונערתו:

אחרי זה, ואחרי מקלחת צרפתית בשירותים, כבר כולם ישנו יופי עד התחנה הבאה - Bakersfield

מה יותר? בולדרים או עצים מוזרים?

תקציר מנהלים ליום השישי:
מסלול: Joshua Tree National Park
מיילים לנוסע המתמיד: לא הרבה (אבל טחנו את הדרך בין 29Palms ו Yucca Valley שמתחרות ביניהן על התואר - חור השנה)
משך משוער בשעות: כל היום
משך בעצבים:בכלל לא. כיף!!!!!!!!!!!

ולפרטים בהרחבה:
את הערב/לילה שאחרי ה Sea World העברנו בנסיעה הזויה וארוכה לכיוון Joshua Tree National Park. הנסיעה התחילה לא רע - שמענו די הרבה מערכונים של הגשש (יש מישהו שעוד לא שמע את מיה מדקלמת את "שר האוצר נכנס למסעדה רומנית ומזמין צ'ורבה"?), דיסקסנו ארוכות את אורח החיים של נהגי המשאיות בארה"ב, פתחנו בורסת הימורים לגבי הראיונות הצפויים של דני ועוד כהנה וכהנה. אבל בשלב מסוים דני (aka - הנהג שלנו חברמן) נשאר לבד, והוביל אותנו ליעד - העיר שכוחת האל ביותר בעולם (או לפחות - מתחרה רצינית לתואר) - 29Palms . עוד באותו הלילה כשחיפשנו מלון לשים את עצמנו (זו היתה הפעם היחידה שהגענו לאנשהו בלי שהיה לנו מלון מוזמן מראש) הבנו שהגענו לסוג של עיר רפאים, בעלת רחוב אחד פחות או יותר ושניים וחצי מלונות. אחרי שבדקנו את כולם (באמת) וניהלתי מו"מ קשוח עם פקיד קבלה עייף ומשועמם לקחנו לנו חדר איכותי (באמת באמת) והלכנו לישון, בלי לדעת בוודאות מלאה לאן הגענו. בבוקר הבנו...

הגענו למדבר. ממש מדבר. כשפתחנו את העיניים נגלה לפנינו נוף מדברי, הישר ממערבון ישן. כל ההשערות שהעלינו בלילה לגבי מידת החוריות (מלשון חור כמובן) של המקום התגלו כתואמות את המציאות ואף יותר. אבל מאחר ולא באנו לחוות חוויה אורבנית אלא חווית טבע - לא נתנו לעובדות לבלבל אותנו.

שמחים וטובי לב, אחרי שהשמדנו כארבה את מזנון ארוחת הבוקר של המלון, יצאנו לפארק.

אני אתן לתמונות לדבר בעד עצמן - הנוף משגע ומאוד לטעמנו - מדבר, עם בולדרים ענקיים שצומחים מאמצע שום מקום, המון Joshua Trees (סבלנות, תמונות עוד שניה) והמון קקטוסים. מאוד יפה.

זהו ה Joshua Tree בכבודו ובעצמו. אקזמפלר שלו. יש כאלו המון בפארק, בהרבה צורות וגוונים:

דני (הקטן בכחול) על בולדר:

אורי (גם קטן ובכחול) על בולדר:


אורי בוחן את הגיאולוגיה של המקום (כמה שעות אחר כך, בלי להתבלבל, יעלי טעמה את הגיאולוגיה של המקום. הילדה היתה גשש בדואי בגלגול קודם ולא רחוק כל כך):

סתם נוף מהחלון של האוטו. מדהים, לא? מצד אחד מדבר, וברקע הרים מושלגים. מדהים:
הנוף מנקודת התצפית הכי גבוהה בפארק:
קררררר.....

יצאנו לטיול במסלול שנקרא (בתרגום חופשי) העמק הנעלם. עמק מקסים בין הרי בולדרים, מלא בעוד בולדרים וקקטוסים לרוב:



תמונת סוף מסלול:

ש, מו, שמו!!!

תקציר מנהלים ליום החמישי:
מסלול: Sea World
מיילים לנוסע המתמיד: לא הרבה אבל על הפלטפוס
משך משוער בשעות: כל היום
משך בעצבים:בכלל לא. כיף!!!!!!!!!!!

ולפרטים בהרחבה:

סוף סוף הגיע היום הגדול - Sea World. בהתרגשות גדולה קמנו, ארזנו אוכל ושתיה (שכמובן אסור להכניס פנימה) ויצאנו לדרך.

העפנו עוד מבט על מגרשי החניה הע-צ-ו-מ-י-ם (והריקים :-)) שהזכירו לנו כמה עשינו בחכמה שהחלטנו לבוא אחרי החופשה הרשמית ולא בסוף שבוע, ונעמדנו בכניסה לבדיקת התיקים. מיותר לציין שהמאבטח הכי עייף בקניון הכי נידח בישראל עושה עבודה הרבה יותר טובה מהשומרים בכניסה, שלא גילו את ערימות הסנדוויצ'ים, עשרות פחיות הקולה והררי החטיפים ש"החבאנו" מתחת לסווטשירט וחצי של הילדים (ואולי סתם הוא היה נחמד ולא רצה להביך אותנו).

את הסיור התחלנו בהופעה של חיות מחמד (חזיר? נו שויין) מאולפות שהיתה כמו שרק הופעה על כלום בפארק אמריקאי יכולה להיות -חגיגה לעיניים. משם המשכנו לכל האטרקציות, ממש לפי הספר - סרט בתלת מימד של כוכבי רחוב סומסום על... שקר כלשהו (לא משנה כמה ניסיתי, אני לא מצליחה להיזכר על מה זה היה. מביך), פינגווינים, אריות ים, כלבי ים, ועוד ועוד ועוד.

כמובן שגולת הכותרת היא ההופעה של הלוויתנים. הגענו אליה בריצה, אחרי הפסקת צהריים באוטו (לא הספיקו לנו הסנדוויצ'ים המוברחים), מתנשפים ומזיעים, כשאני מזהירה שאם נפספס את ההופעה, נאלץ לבוא שוב. ידעתי שיהיה שווה ואכן היה.

עכשיו, מדובר בסה"כ במופע לוויתנים. שלא תבינו לא נכון - זה מאוד יפה, ומרשים ולא יאומן שאפשר בכלל לאלף את החיה הזו, וכמה היא גדולה וידה ידה ידה. אבל מה שבאמת הופך את העניין למדהים זה כל השואו מסביב. שוב - כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות. אז ההופעה מתחילה בסרט שמוקרן על מסכי ענק, עם מוסיקה דרמטית ברקע, על ילד שהיה לו חלום, והוא רצה להיות מאמן לוויתינים, וכמובן שכולם אמרו לו שאין סיכוי ומה פתאום, והוא לא התייאש והמשיך לחלום ומפה לשם (את הקטע הזה הם השאירו לדמיון) הוא נהיה מאמן לוויתנים, ו - גבירותי ורבותי - קבלו אותו!!! וככה נכנס הבחור, כבר ממש לא ילד, רוכב על איזה לוויתן במשקל 4.5 טון. וזה לא הכל. תוך כדי ההופעה, הם מעלים איזה ילד "מקרי" מהקהל שמתוודה שהחלום שלו זה להיות שחקן כדורסל מקצועי, והמאמן לוויתנים, שהוא הילד מהסרט, נואם לו איזה 4 דקות (ושוב המוסיקה ממקודם ברקע) שאם הוא רק יתמיד ויעבוד קשה וימשיך להאמין בעצמו - הוא יצליח. והילד המאושר מלטף את הלוויתן, מחיאות כפיים ורק חסר הדגל האמריקאי ברקע.

ושלא יהיה ספק - אני הסאקרית מספר אחת של הדברים האלו. איך שמיה ואני התיישבנו, והמאמן נכנס על הלוויתן, דמעתי כמו תינוקת. וכשמיה ויעלי ביקשו קצת הסברים בגוף הסרט, נשנקתי ונחנקתי ולא יכולתי להשלים את המשפט ("אם רק תאמינו תוכלו להיות כל מה שאתן...." זהו. נגמר). בקיצור - עשו עלי עבודה יפה. היה שווה!!!

בהופעת החיות המאולפות :

בתלת מימד:

שוברים שבר באוטו:
אז יש שם גם איזה עניין של נהר קטן עם אבובים שכמובן מאוד משפריץ וקופץ וככה וככה - נורא נחמד. מאחר ומבין שלושת ילדינו רק מיה עברה (על קצות האצבעות. לימדנו אותה לרמות) את מחסום הגובה הנדרש, רק אחד מאיתנו יכול היה להתלוות אליה ולעשות את זה. אמנם גם דני וגם אני מאוד רצינו אבל בידיעה שלי יש כבר תמונות מהאבוב הזה מלפני כמעט 20 שנה, החלטתי לוותר. לעומת זאת, הייתי ממש עירנית והצלחתי לתפוס אותם בשניה שהם קיבלו סילון רציני של מים לפנים:

מיה ודני אחרי:

ולוויתן קטן בשביל הקטע:

כשסגרו את הפארק העיפו אותנו החוצה. ניצלנו כל דקה וכל שניה שהיינו בפנים. התמונה הבאה צולמה פחות מ-10 דקות אחרי שנכנסנו כולנו לאוטו...