יעלי נולדה בסערה, כרמז לבאות וכאות לכינוי שניתן לה בהמשך - "סערת הקוזום".
גם בפעם הזו כבר הייתי מוכנה לחלוטין, אחרי שכבר עברנו ביחד די הרבה דברים (כמו למשל עמידות נר פעמיים ביום כדי להראות ליעלי את הדרך הנכונה החוצה), ומכיוון שהתאריך כבר עבר בלא מעט ימים, גם ההורים כבר היו בכוננות.
באותו יום חמישי קיצי וחחחחחחחם, ביליתי עם מיה והבטן בבריכה, כשמדי פעם אני מרגישה צירים חלשים (אפשר לקרוא לזה בילוי?). לא משהו רציני במיוחד שדרש התייחסות. את הערב העברנו ברביצה מול הטלוויזיה אבל בשלב מסוים, עם התגברות הצירים כבר התחלנו לדבר על מה אם זה קורה הלילה.
בחצות וקצת התקשרנו להורים שלי שהיו בדרך חזרה מחתונה וביקשנו שבמקום ללכת לישון, יבואו ישר אלינו. ואז התחלתי את הריטואל הקבוע שלי - תיק, מקלחת, גזירת ציפורניים... כל העניין. ועדיין לא הייתי בטוחה שזה זה.
בסביבות 1 לפנות בוקר, יצאנו לדרך, כשאני ממלמלת ללא הפסקה - איזה פאדיחות בלידה שניה שישלחו אותי הביתה. כל כך הייתיבטוחה שהזדרזנו מדי. אבל איזה הביתה ואיזה נעליים....
המיילדת האימתנית עירית קיבלה את פנינו והודיעה לי שאני בפתיחה של 3 ס"מ ולכן מקבלת חדר (היפ היפ! לא שולחים אותי הביתה!). נתנה לי הוראות כלליות לאיך להעביר את הזמן, אמרה שתחזור כדי לשלוח אותי למקלחת ונעלמה. אה, לפני זה היא אמרה לדני שכדאי לו לתפוס נמנום כי זה יקח עוד הרבה זמן והוא צריך כוחות (הוא צריך כוחות!?).עוד הספקנו להעלות קווים לדמותו של חבר שראה סרט תוך כדי הלידה של אשתו ("מה אני אמור לעשות בזמן הצירים? לא יכולתי לעזור ממילא...") ולמעשה מרגע זה התחילו הצירים האמיתיים הכואבים. ומה זה כואבים... תופת אמיתית. צירים שכואבים בבטן, כך שאפילו מסג' לגב התחתון שכל כך עזר לי עם מיה, לא היה לעניין כאן. לפחות נתנו לי להסתובב חופשי וכל עוד יכולתי עשיתי עם דני רונדלים במחלקה, עד שפתאום... איך נאמר? פשוט נאמר- ירדו לי המים. כך סתם, באמצע המחלקה תוך כדי סיבוב. מיד קראנו לעירית שממש לא התרגשה, אבל הסבירה לי שכנראה זה יותר קרוב ממה שחשבנו ושכבר אין זמן למקלחת. מהרגע הזה כבר הייתי על המיטה - לא כי אסור היה לי, אלא כי פשוט לא יכולתי לעמוד. הכאבים היו חזקים מדי. מאוד שונים ממה שזכרתי - במיקום, בתדירות ובעיקר בעוצמה. כאב כאב כאב...
לפני שהספקתי לתהות האם אני רוצה אפידורל או לא (לא!), הופיעה עירית והודיעה לי שזהו זה. מה זהו? כבר? עוד לא התרגלנו לרעיון! דני עוד בקושי התעורר! אבל, חרף מחאותינו, יעלי הראתה נחישות גדולה ותוך 4-3 לחיצות אימתניות (שלי, כן?), היא נורתה החוצה כמו פקק שעם מבקבוק שמפניה.
תוך קצת פחות משעתיים בחדר לידה - אושר צרוף! יעלי הקטנה, שבשניה שהציצה אלינו מתוך האקווריום השקוף שלה זכתה מאבא שלה לשם "קוזומל" (הסבר ינתן בעל פה למתעקשים בלבד), הצטרפה למשפחה.
יעלי נולדה ב-4 לפנות בוקר יום שישי ,ה- 22.6.07 במשקל 3.100 ק"ג.
