פורטלנד, אורגון

סוף השבוע שלי עם מיכל בפורטלנד נהגה ותוכנן בערך ברגע ששמעתי על הביזנס טריפ הצפוי שלה. מה יכול להיות יותר מושלם מסוף שבוע עם חברה?! כלום!

התנאים היו אופטימלים - גם על דני וגם על אסף נחה רוח הפרגון (אשמה? מצפון? חוש צדק?), אמא של דני היתה איתנו בסיאטל כך שהנטל אפילו לא היה גדול מדי, תחנת הרכבת לפורטלנד וחזרה היא מטר וחצי מהבית, מיכל הזמינה חדר עם מיטת king... כאמור אופטימלי.

ברור לכל כמה חיכיתי לסוף השבוע הזה. כל כך כל כך כל כך. ויותר. אפילו נסיעת הרכבת של 3 וחצי שעות ל-ב-ד נשמעה לי כמו תענוג צרוף. תנו רק לנסוע ולחזור - דייני. רציתי שקט, לשמוע את עצמי חושבת (ולא על "זכרתי לקחת טיטולים? שניים וחצי מגבונים יספיקו אם תהיה תאונת קקי? איפה המוצץ?!?!"), לקרוא ספר ברצף בלי להירדם אחרי שני עמודים, לנסוע קל - רק עם הדברים שלי ולבלות זמן איכות עם מיכל בלי אף אחד שנתלה לנו על החולצה.

לכן, כהגעתי לתחנת הרכבת כולי מתנשפת וראיתי את שובל העשן שהותירה אחריה הרכבת שלי לפורטלנד, לא יכולתי לעצור את הדמעות. מסתבר שבאמריקה כמו באמריקה, יש סדר בבלגן ורכבות שנוסעות יותר זמן (ומרחק) ממטוס מתנהגות בהתאם. מה חשבתי לעצמי? שזה תחנת חוף הכרמל? שאני פשוט אגיע בריצה ברגע האחרון, אדלג בקלילות מעל המחסום המסתובב ואכנס לקרון בשניה האחרונה (10 דקות אחרי שהרכבת אמורה לצאת)? ממש לא. יש תור, ויש boarding pass ואפשר ואף צריך לעשות check in למזוודות. רציני.

בקיצור, התחלתי לבכות על מר גורלי. הגברת בכרטיסים אמרה לי בטון יבש שהרכבת הבאה יוצאת ב 14:30 בצהריים (שלוש שעות אחרי שהייתי אמורה להתחיל את הכיף הגדול עם מיכל) מה שהגביר את קצב זרימת הדמעות שלי ועוצמת האינפופים. היא, שבהתחלה נראתה די עוינת, כנראה לא היתה רגילה למחזות קורעי לב כאלו ויכול להיות שהצלחתי להגיע אל הלב הקפוא שלה, כי אז היא אמרה לי שהיא תנסה לדחוף אותי במעבר של רכבת שינה שאמורה לצאת כבר ב 9:30.

את השעה וחצי הבאות העברתי בלהתייבש ובזמן איכות עם דני במאפיה מדהימה ובהתעודדות ואופטימיות (פחממות עושות לי את זה). ומכאן - השאר היסטוריה. אלוהי האמהות המרוטות גרמה לכך שיהיה לי מקום על קרון שינה ברכבת הבאה וכך המשיכו להתגשם להם חלומותי בזה אחר זה...

ארוחת בוקר

סנדוויץ של Quiznos שקצרה היריעה מלתאר את כמיהתי אליו

מיכל בסוף היום השני עם הבגז' המפוצץ (את התמונה הזו רציתי לשלוח לאסף תחת הכותרת "אני יודעת מה אשתך עשתה בסוף השבוע")

התחשבות מהי... שירותים ב Woodburn Outlet שמבין את הצרכים (תרתי משמע) של הלקוחות ומארגן מקום לשים את השקיות בזמן הפיפי. גאוני.

את הספר בן 635 העמודים שסיימתי בסוף השבוע וגם את מיטה הענקית שחלקנו (ויכולנו לחלוק גם עם עוד 3 אנשים ולא היינו יודעות שהם שם) לא צילמתי ברוב עוונותי. גם לא את הסטייק המעולה שאכלנו במסעדת היוקרה (נו, בשבילי מסעדה עם מפה לבנה ומלצרים שמציגים את עצמם ומזיזים לי את הכסא זה יוקרה) לארוחת הערב. תיאלצו להאמין...

לגבי פורטלנד עצמה - התכנון המקורי היה לבלות את יום שבת בסיורי תיירים בעיר ואת יום ראשון בקניות. ניסינו, באמת שניסינו אבל מה לעשות שפורטלנד מלאה בחנויות?!? אז בין לבין ראינו גם את העיר.

חדי העין יוכלו להבחין במידע הכה חשוב - המרחק של אשקלון מפורטלנד. ערים תאומות ללא ספק...
גם כאן, כמו בסיאטל, נפוץ המנהג הקצת מוזר לרחוץ במזרקות ציבוריות
בדרך לפסטיבל הבירה שבאופן קצת פתטי לא נתנו לנו להיכנס כי לא היתה לנו תעודת זהות והרי אנחנו נראות בנות 16 מקסימום
באופן כללי אם אני צריכה להגיד את התרשמותי המכלילה מהעיר אני חייבת לציין שמדובר בעיר עם אוסף הטיפוסים המוזרים ביותר שראיתי בימי חיי. משהו באמת יוצא דופן. פשוט אנשים מוזרים... ולראיה שני טיפוסים שאין לי מושג מה הם עושים. תיקונים? תספורות? אין לדעת...

ולסיכום - היה מעולה ונעים ומשמח ונשי (כי איך מנסחים שהיה "סוף שבוע בנות"?). כבר מתגעגעת... ומחכה לביקור הבא (מישהו אמר דצמבר? פרלמנט באמריקה?)

קדֶחֶת קניות

את המונח "קדֶחֶת קניות" טבעה מיה עוד בימים הראשונים שלנו בברקלי. אני חושבת שזה היה כשקפצתי שוב מאוטו חצי נוסע בדרך לגרז' סייל נוסף, כששמעתי ברקע אותה אומרת משהו בסגנון של "אוף אמא, יש לך ממש קדֶחֶת קניות!!!"

בכל אופן, המונח תפס ואף כי אנחנו לא נמצאים לרוב במצב של קדחות רציניות (אמממ... למעט אירועים מיוחדים), כל פעם שבאים אורחים מהארץ אנחנו משתפים פעולה ויוצאים לקניות אינטנסיביות, כל אורח לפי טעמו וכיסו.

הפעם היתה לנו שולה, שהיא בעלת טעם יקר במיוחד במקביל לרגשות אשם מפותחים. התוצאה - הרבה window shopping ומדי פעם איזו קניה איכותית.

אני והילדים היינו לרוב על תקן מלווים ומכאן שהיינו עסוקים בשלנו ובשעשועים אחרים

ב Seattle Premium Outlet
ב University Village Shopping Center

וסתם בשביל הפנינים - באחת הפעמים שיצאנו לדרך הילדים מאחור התמרמרו על הצורך לצאת לקניות ומיה יעצה לשולה איך להיגמל מהקדחת. היא אמרה לה כך: "תחשבי על משהו שאת הכי הכי אוהבת בעולם, ואז תגידי לעצמך בלב שאם אני אצליח לא לקנות כלום במשך שבועיים אני אוכל לקבל את הדבר שאני הכי אוהבת..." תוכנית גמילה יפה, לא?

ואז, להשלמת התמונה, יעלי צייצה מאחור: "שולה, את צריכה לשתות הרבה מים ואז תעבור לך הקדֶחֶת!"

אין על סממיש

חוץ מהעובדה שקרן ואיתי גרים בבית מ-ה-מ-ם (בעל דק עצום, גינה משגעת, מרפסת שמשקיפה לאגם ועוד ועוד), כדי להוסיף חטא על פשע, במרחק הליכה מהבית שלהם יש חוף רחצה מסודר לאותו אגם (שמו Samamish. אל תשאלו).

אז ניצלנו אחר צהריים חם ושמשי במיוחד כדי לטבול באגם. מה אומר ומה אגיד? לא קל... אפילו קשה.

חוף מקסים, נקי מאוד, עם גן משחקים לתפארת, מינון מדויק של דשא וחול, 2 מצילים (על 25 מ' חוף), ללא גזלנים, ללא מנגלים וללא מוסיקה מזרחית ברקע ו/או אנשים שמשחקים לך מטקות מעל הראש. נשמע הזוי, לא?

ובכן - התמונות ידברו בעד עצמן

ארבעת המוסקיטרים (אורי ישן שנת ישרים בעגלה לכל המתעניינים)

קבלו חוף!!! נכון מקסים?



וזה כדי להראות חיים אחרים של אנשים אחרים. אפילו לא צריך להדליק נשיונל ג'יאוגרפיק בשביל זה...

נותנים אגוזים למי שאין שיניים

אין כמו להיות עובד מייקרוסופט (אולי רק בת זוג של עובד מייקרוסופט משתווה לזה). כמו בפרסומת הזו עם קרן מור ויובל סגל - "כל היום לפנק לפנק לפנק...".

במסגרת הפינוק הזה דני קיבל השבוע 4 כרטיסים למשחק בייסבול של הקבוצה המקומית (Seattle Mariners) מול קבוצת שקר כלשהו המתחרה. ברור שהלכנו! אף אחד מאיתנו לא היה קודם במשחק בייסבול ומאחר ואנחנו כאן בעיקר בשביל החוויה - הלכנו בכיף. אמא של דני פרגנה לנו ביביסיטר כך שהלכנו בהרכב מצומצם.

על המשחק עצמו אני לא ממש יכולה להרחיב. שעמום כזה לא ראיתי מזמן. ולראיה - עד בערך 50 דקות אחרי שהגענו לא הייתי משוכנעת ב 100% שהמשחק כבר התחיל. פשוט שעמום קליני. אני חוששת שרוב הצופים במשחק היו שותפים לדעתי. לפעמים היה לי הרושם שאפילו השחקנים הרהרו בדברים האחרים שהם היו יכולים להספיק לעשות אם הם לא היו רצים על הדשא (בחיי. אלו שעומדים מסביב, רק אלוהים יודע איך קוראים להם, התמסרו ביניהם סתם כדי להרוג זמן).

לעומת זאת על המסביב אני יכולה להרחיב ועוד איך. היו שם כל הסממנים החיצוניים שאנחנו מכירים מהסרטים (בירה, הוט-דוג, מוכרי שתיה וסוכר מתוק שמסתובבים בין השורות וקריינים בסגנון רפי גינת למתקדמים), המוני אנשים בסדר מופתי (כן, גם בכניסה, ואפילו עם בידוק בטחוני. כנראה שאפשר גם אחרת) ואווירה מגניבה ביותר.

מייקרוסופט הגדילו לעשות והעניקו לנו גם כסף לבזבוזים בחנות המזכרות של ה Mariners כך שיצאנו גם עם חולצה לכל ילד, כדור בייסבול ואלה (ורודים! מגניב!)

קצת לפני שהתחיל המשחק (או אולי בעצם כבר התחיל? אין לדעת...) - שימו לב לדאון טאון סיאטל ברקע - שם אנחנו גרים

דני וחברים
ללא מילים...


האיצטדיון רגעים אחרי סוף המשחק
מחכות לאוטובוס הביתה
במסגרת האמריקאיות של העניין - צילמו אותנו למזכרת והתמונה נמצאת באתר הרשמי של ה Mariners (כמובן צילמו בחינם אבל כדי להדפיס את התמונה נצטרך להיפרד מ $17. לא פחות ולא יותר)
נא להחזיק אצבעות שימשיכו לפנק אותנו עוד!!!

Bites of Seattle

אחרי התלבטויות רבות, כי מגוון האפשרויות באמת גדול, החלטנו על תוכנית מסודרת ליום ראשון.

התחלנו בסיור בשכונה של בתים צפים על Lake Union - לא היה קל למצוא מזח שאין עליו 7000 שלטים של "מזח פרטי" אבל אחרי סיור קצר נמצא המזח הידידותי ביותר באיזור ושם טיילנו לנו בין הבתים.

האיזור כולו מאוד ציורי ויפה, מלא פינות חמד שהדבר שהכי יפה בהן הוא שהן עשויות מ...כלום. מהדברים הפשוטים שלאנשים כמונו יש זרוקים במרפסת או בכניסה לבית. עציצים מיוחדים, צינורות בצבעים, שלטי כניסה יפיפיים. וכמובן, (וזה כבר אין לכולנו זרוק במרפסת) סירות קטנות מחוץ לכל דלת כניסה.

בקצה המזח

וטריוויה קטנה - כאן ממש, באחד הבתים צילמו את הבית של טום הנקס ב"נדודי שינה בסיאטל". לא מצאנו את המקום המדויק אבל זה לא הפריע לנו לדבר על זה.

ובהמשך היום... בסוף השבוע הזה נערך פסטיבל האוכל של סיאטל - למרות שהתלבטנו קצת כי חששנו מאירוע כל כך המוני, הגענו אליו ולא הצטערנו. דבר ראשון - יצאה השמש, וכאן לאנשין שלא הגיעו זה מכבר מהלבנט, זו סיבה טובה לחגיגה- ההמונים צבאו על מדשאות הפארק, אכלו ושתו (אין אלכוהול, ולא ראיתי סיגריה אחת. כמה נעים!) והיה פשוט שמח באוויר.

במרכז הפארק יש מזרקה ענקית שכמו שאפשר לראות בתמונות, לא ממש משמשת לבקשת משאלות...

פצחנו בתירס מעולה
עברנו לפיטום בסוכר על מקל
וקינחנו בצ'יפס מסולסל

בהתחלה מזג האוויר עוד היה סגרירי וקריר אבל בשניה שיצאה השמש הילדים רצו למים

מתייבשים בשמש