כבר שבת?!

איך הזמן עובר מהר כשנהנים...

סוף השבוע הארוך התחיל בערב שבועות משובח ביותר אצל ההורים שלי (מקווה שאפשר להיכנס ללינק. נסיון ראשון),המשיך באפיזודה קצרה אך משמעותית שבה יעלי עשתה פיפי וקקי בסיר, עבר לאירוח של חברים על טהרת הגבינות והקאווה ולקינוח היינו בבריכה ואפילו הספקנו לבלות קצת בים.

אז לא מהכל יש תמונות, אבל הנה מקבץ מייצג (לפי סדר ההופעה. השלמות בפייסבוק של דני):

בים:

ובבריכה:

דיוק או ברקלי - זו השאלה...

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב על ההתלבטות הגדולה שליוותה אותנו מאז ערב יום העצמאות ולמעשה נגמרה לא ממש מזמן (aka תקופת הדילמה הגדולה). אז כולם כבר מכירים את הסוף של הפוסט הזה ואני לא ממש יכולה לבנות פה מתח, אבל בכל זאת, הצצה קטנה למה שעבר עלינו.
הכל התחיל בשיחת טלפון המאוד מפתיעה ומשמחת מהadmission officer של ברקלי (קוראים לה סטפני. מאז כבר עברו כל כך הרבה מים בירקון שדני וסטפני הם החברים הכי טובים כמובן)שהתחילה את ההתלבטות הגדולה – דיוק או ברקלי.
עכשיו, משני המחנות יהיו אנשים שיאמרו "מה? דיוק או ברקלי? מה ההתלבטות בכלל!?" אבל כאמור מדובר באנשים שונים ממחנות שונים ולכל אחד תשובה שונה – כך שמסתבר שהתשובה לא ברורה בכל.
אחרי ההתלהבות הראשונית, יצא לנו החשק (גם זה דפוס די קבוע אצלנו כשחושבים על זה). מהכל. רצינו בעיקר לא להחליט ולא כלום. שמישהו מבוגר ואחראי (אנחנו באמת צריכים אחד כזה בסביבה. מכירים?) יחליט בשבילנו.
אחר כך התחלנו בסבבי טלפונים אינסופיים להמון אנשים שאת רובם אנחנו לא מכירים כדי לקבל כמה שיותר מגוון של דעות, פרספקטיבות, חוויות ומידע. הכרנו בתהליך כמה אנשים חדשים מקסימים (תודה ענת! תודה טל! תודה גלעד ומירב המדהימים!), חיזקנו קשרים עם אנשים שלא עושים כאלו יותר (תודה לאיל גוטקינד! ולארד ודנה! ואמיר ודנה כמובן!) ובאופן כללי חיזקנו את ה network J
מה אומר ומה אגיד? בסופו של דבר הצלחנו לצמצם. זה לא היה פשוט אבל הצלחנו להגיע למספר קטן יחסית של תובנות שאפשר להתמודד איתן:
- שתי תוכניות ה MBA טובות באותה מידה ובתי הספר טובים וידועים בסה"כ באותה מידה
- בדיוק 2011 יהיו אנשים מדהימים שעושים חשק לבלות איתם וללמוד איתם
- בברקלי כנראה הסיכויים למצוא עבודה אחרי הלימודים יהיו יותר טובים (או לפחות החיפוש יהיה יותר קל)
- כנראה שיהיה לי יותר קל עם הילדים בברקלי
אחרי המון דיונים, כאבי ראש, התייעצויות וגם הרבה עצב (לא עזר לנו בכלל שאמרו לנו שזה לבחור בין טוב לטוב יותר. זה עדיין קשה) החלטנו ברקלי.
אני חושבת שמה שהכריע את הכף היה הטיעון האחרון. אני באמת באמת חושבת שיהיה לי הרבה יותר קל עם הילדים בברקלי. כל מי שהיה שם מתאר את המעונות (להלן ומהיום – הווילג') כקיבוץ של פעם במובן הטוב.
מדשאות גדולות ובטוחות, גני שעשועים במרחק יריקה מהבית, המון ישראלים וסטודנטים אחרים עם משפחות שבסה"כ כולם באותה סירה כמוני – מנסים להעביר את היום בשלום.
אני לא יכולה להגיד שאנחנו 100% מאושרים עם הבחירה הזו. דני ככל הנראה יהיה סטודנט ישראלי יחידי במחזור שלומה שבטוח יקשה עליו את הלימודים במידה מסוימת ואנחנו מוותרים על החבר'ה מדיוק שבאמת, אין כמוהם.
כנראה שדילמות מסובכות גוררות החלטות לא פשוטות ורק הזמן יגיד אם עשינו טוב.

חלק מהחבר'ה של דיוק 2011: (תמונות באדיבות עילית)

תמונות מהווילג' בברקלי:

ל"ג בעומר

גם השנה ועדת קישוט תרבות ואירועים של גן רימון (מיכל עזריאלי ואני) ארגנו את מדורת ל"ג בעומר.

חשבנו שלמדנו מלקחי שנה שעברה כשכתבנו את רשימת ה"מי מביא מה" המפורטת שלנו. חשבנו שהשנה מי שמבטיח שהוא מביא משהו, אכן יביא אותו. חשבנו שאם כותבים 18:00, אז אנשים יגיעו ב 18:00. חשבנו שיגידו תודה בסוף... אז חשבנו.

ברמה האישית - מיה התעקשה להתלבש כמו אש (חולצה אדומה, טוניקה כתומה, ואם היו לה מכנסיים צהובות כמו שהיא רצתה זה היה מושלם. נאלצה להסתפק במכנסיים אדומים) וארגנה את הילדים במדורה לשיר ולרקוד מה שהיה מקסים במיוחד.

בכל אופן, ועם הכל, המדורה היתה הצלחה - הילדים נהנו, ההורים טחנו להם את האוכל וכולנו חזרנו הביתה שמחים ומאושרים (ומסריחים)

דפש מוד בישראל

סוף סוף!!!
הרומן שלי עם ההופעה הזו התחיל כבר לפני שנתיים כשהם היו אמורים לבוא ולשמח את לב העם היושב בציון. קניתי כרטיס בשיא התתרגשות, דיברתי על זה ודיברתי, שמחתי והתאמנתי ואז גנבו לי את התיק. שוב. עם הארנק. והכרטיס. דכאון.
כנראה שליקום היה די ברור שאני לא אמורה ללכת להופעה הזו אבל אני לא הבנתי את הרמז. לא התייאשתי, ומתוך אמונה חזקה שאני חייבת להיות בהופעה, קניתי עוד כרטיס. כדי להוכיח לי שהקארמה שלי עם המופע לא משהו, פרצה מלחמה ודפש מוד (הפחדנים!!!) ביטלו ברגע האחרון. עכשיו כבר הבנתי את הרמז, קיבלתי החזר ונכנעתי.

והשנה... השנה זה קרה. הם באו. אבל לא שזה הלך לי חלילה קל הפעם. בתור התחלה- לא היה לי עם מי ללכת. דני לא חובב גדול של הלהקה (זהירות ספוילר - ועכשיו עוד פחות), חברות שלי בהריון והחליטו שזו סיבה מספיק טובה ובקיצור - יבש. בסוף, ואחרי הרבה תחנונים והפעלת קסם אישי ונשי, דני הסכים לבוא ואפילו קנה את הכרטיסים.
אין מה לומר, לקראת יום ראשון, ההתרגשות הלכה וגברה.
לא אלאה בסיפורי הלוגיסטיקה המורכבת הנדרשת על מנת לאפשר לאשה עובדת, אם לשלושה ילדים צעירים, לחבור לבעלה העובד אף הוא, להגיע בזמן להופעה שכזו. תאמינו לי שזה לא היה פשוט (לא לי, לא לאבא שלי ולא לנופית...)
בכל אופן, אין דבר העומד בפני הרצון וביום ההופעה בשעה 18:30 נפגשתי עם דני בתחנת הרכבת בבני ברק. שמחים וטובי לב (אחרי 15 ד' בתור לשירותי הבנות. מוטיב חוזר בהמשך) צעדנו לכיוון האיצטדיון.
האמת, שנים של אמהות שיחקו הפעם לטובתנו, כשהצלחנו למצוא בהמון גם את שרית וברק ואפילו לשבת לפיקניק קצר אך מאורגן היטב שהרי לא יתפסו אותנו רעבים.

שוב עמדנו בתור, הפעם לא לשירותים כי אם לבדיקה הבטחונית ממש בכניסה לאיצטדיון, ואחרי שסוף סוף עברנו (את דני לא בדקו כי היה לו לפטופ בתיק. מושלם!), נפטרנו מבקבוקי המים (אחרת למה שנקנה אח"כ מים ב-15 ש"ח או בירה ב- 25ש"ח?!) הגענו לארץ המובטחת – התור לשירותי הבנות. לא יאמן. תור של כ-5000 בנות שמחכות ל-4 תאי שירותים מסריחים, מוצפים בביוב ומחלות. כמובן, שכדי להגביר את האבסורד, למעלה ליד השיחים, המוני גברברי בית ישראל ללא היסוס או מבוכה, משתינים חופשי. בקיצור, אחרי אולי 5 דקות בתור שלא התקדם מילימטר דני הפעיל עלי לחץ לא מתון בכלל לעשות מעשה וללכת להשתין עם העדר (כלומר עם הבנים). היססתי, אני מודה, אבל אחרי שדני התנדב לעשות סימולציה שמדמה בחורה משתינה בשיחים, התרצתי. מה יפה? סחבתי אחרי איזה 7 בנות שמהר מאוד הפכו לדעתי ל-70. תחי המהפכה הנשית!!!

התור לשירותים (צילום חלקי בלבד):
המהפכה הנשית בשיאה - אנחנו בשיחים כאילו אין מחר:ולעניין עצמו (למרות שיש שיאמרו שזה היה שיא הערב) – ההופעה היתה טיפ טיפה מאכזבת. אחד – היינו נורא רחוקים. אני אוהבת להרגיש את הלחץ, הבסים בחזה, ואת הזיעה של כל ההמונים שדחוסים לידי (כן, גם את זה). והיינו ביציע, ממש רחוק, לא ראינו את הלהקה כל כך ומרוב שהם השקיעו בוידיאו-ארט שלהם, לא ממש צילמו אותם למרבית האכזבה. דבר שני – בחירת השירים כוונה בעיקר למעריצים השרופים. אלו שמכירים את כל השירים מכל האלבומים ובעיקר מהאלבום החדש. מאחר ואנחנו לא נמנים על המועדון המדובר – את רוב השירים ממש לא הכרנו. אז נכון שהיו אנרגיות טובות ומוסיקה והכל, אבל לא יצאתי צרודה (וזה מדד טוב אצלי).
הדרך חזרה היתה מפרכת אבל מפתיעה לטובה באותה מידה. הגענו הביתה עייפים אך מרוצים.
בשנה הבאה ב coldplay באמריקה!!!

האיצטדיון, קצת לפני שהתחיל:

וככה זה נראה מהבמה (הרבה יותר טוב):

(רוב התמונות צולמו ב iPhone ולכן הן באיכות זבל. באסה!)