דפש מוד בישראל

סוף סוף!!!
הרומן שלי עם ההופעה הזו התחיל כבר לפני שנתיים כשהם היו אמורים לבוא ולשמח את לב העם היושב בציון. קניתי כרטיס בשיא התתרגשות, דיברתי על זה ודיברתי, שמחתי והתאמנתי ואז גנבו לי את התיק. שוב. עם הארנק. והכרטיס. דכאון.
כנראה שליקום היה די ברור שאני לא אמורה ללכת להופעה הזו אבל אני לא הבנתי את הרמז. לא התייאשתי, ומתוך אמונה חזקה שאני חייבת להיות בהופעה, קניתי עוד כרטיס. כדי להוכיח לי שהקארמה שלי עם המופע לא משהו, פרצה מלחמה ודפש מוד (הפחדנים!!!) ביטלו ברגע האחרון. עכשיו כבר הבנתי את הרמז, קיבלתי החזר ונכנעתי.

והשנה... השנה זה קרה. הם באו. אבל לא שזה הלך לי חלילה קל הפעם. בתור התחלה- לא היה לי עם מי ללכת. דני לא חובב גדול של הלהקה (זהירות ספוילר - ועכשיו עוד פחות), חברות שלי בהריון והחליטו שזו סיבה מספיק טובה ובקיצור - יבש. בסוף, ואחרי הרבה תחנונים והפעלת קסם אישי ונשי, דני הסכים לבוא ואפילו קנה את הכרטיסים.
אין מה לומר, לקראת יום ראשון, ההתרגשות הלכה וגברה.
לא אלאה בסיפורי הלוגיסטיקה המורכבת הנדרשת על מנת לאפשר לאשה עובדת, אם לשלושה ילדים צעירים, לחבור לבעלה העובד אף הוא, להגיע בזמן להופעה שכזו. תאמינו לי שזה לא היה פשוט (לא לי, לא לאבא שלי ולא לנופית...)
בכל אופן, אין דבר העומד בפני הרצון וביום ההופעה בשעה 18:30 נפגשתי עם דני בתחנת הרכבת בבני ברק. שמחים וטובי לב (אחרי 15 ד' בתור לשירותי הבנות. מוטיב חוזר בהמשך) צעדנו לכיוון האיצטדיון.
האמת, שנים של אמהות שיחקו הפעם לטובתנו, כשהצלחנו למצוא בהמון גם את שרית וברק ואפילו לשבת לפיקניק קצר אך מאורגן היטב שהרי לא יתפסו אותנו רעבים.

שוב עמדנו בתור, הפעם לא לשירותים כי אם לבדיקה הבטחונית ממש בכניסה לאיצטדיון, ואחרי שסוף סוף עברנו (את דני לא בדקו כי היה לו לפטופ בתיק. מושלם!), נפטרנו מבקבוקי המים (אחרת למה שנקנה אח"כ מים ב-15 ש"ח או בירה ב- 25ש"ח?!) הגענו לארץ המובטחת – התור לשירותי הבנות. לא יאמן. תור של כ-5000 בנות שמחכות ל-4 תאי שירותים מסריחים, מוצפים בביוב ומחלות. כמובן, שכדי להגביר את האבסורד, למעלה ליד השיחים, המוני גברברי בית ישראל ללא היסוס או מבוכה, משתינים חופשי. בקיצור, אחרי אולי 5 דקות בתור שלא התקדם מילימטר דני הפעיל עלי לחץ לא מתון בכלל לעשות מעשה וללכת להשתין עם העדר (כלומר עם הבנים). היססתי, אני מודה, אבל אחרי שדני התנדב לעשות סימולציה שמדמה בחורה משתינה בשיחים, התרצתי. מה יפה? סחבתי אחרי איזה 7 בנות שמהר מאוד הפכו לדעתי ל-70. תחי המהפכה הנשית!!!

התור לשירותים (צילום חלקי בלבד):
המהפכה הנשית בשיאה - אנחנו בשיחים כאילו אין מחר:ולעניין עצמו (למרות שיש שיאמרו שזה היה שיא הערב) – ההופעה היתה טיפ טיפה מאכזבת. אחד – היינו נורא רחוקים. אני אוהבת להרגיש את הלחץ, הבסים בחזה, ואת הזיעה של כל ההמונים שדחוסים לידי (כן, גם את זה). והיינו ביציע, ממש רחוק, לא ראינו את הלהקה כל כך ומרוב שהם השקיעו בוידיאו-ארט שלהם, לא ממש צילמו אותם למרבית האכזבה. דבר שני – בחירת השירים כוונה בעיקר למעריצים השרופים. אלו שמכירים את כל השירים מכל האלבומים ובעיקר מהאלבום החדש. מאחר ואנחנו לא נמנים על המועדון המדובר – את רוב השירים ממש לא הכרנו. אז נכון שהיו אנרגיות טובות ומוסיקה והכל, אבל לא יצאתי צרודה (וזה מדד טוב אצלי).
הדרך חזרה היתה מפרכת אבל מפתיעה לטובה באותה מידה. הגענו הביתה עייפים אך מרוצים.
בשנה הבאה ב coldplay באמריקה!!!

האיצטדיון, קצת לפני שהתחיל:

וככה זה נראה מהבמה (הרבה יותר טוב):

(רוב התמונות צולמו ב iPhone ולכן הן באיכות זבל. באסה!)