אני גרועה בפרידות. ממש. לא יודעת להגיד שלום כמו שצריך - לא כשאני נוסעת ולא כשאחרים. תמיד אני מתחמקת מהחיבוק הזה, האחרון, מהמילים האחרונות שאומרים לפני... לא מתאים לי. מה, לא יהיו עוד חיבוקים? עוד פגישות יומיומיות סתמיות? לא יכול להיות... קשה לי מדי.
ומתוך כך אני נוהגת לפשל. תמיד יש לי תוכניות המון זמן מראש, לקנות איזה משהו קטן, לכתוב ברכה קצרה ואלגנטית, להזמין לקפה במקום עם משמעות. חושבת על זה הרבה לפני ואז כשמגיעה שעת השין אני מגלה שמאוחר מדי. לא התארגנתי בזמן, אני לא ספונטנית כמו פעם ולא הספקתי.
גם לגבי הפרידה הזו זה נכון, אבל רק כמעט.
כי את הפרידה הזו ארגנו קצת אנחנו וגם לקחו לידיים שלהם עוד כמה חברים שדאגו לעשות את זה כמו שצריך.
אז "פסטיבל מיכל" כמו שכבר כונה על ידי ועדת חוקה, שמות, טקסים ופרסים (להלן - בוזי) התחיל בפרידות סולידיות באינטל (יום אחרון וכאלה) והמשיך במסיבת ההפתעה הראשונה בחיי שארגנה על ידי DIS.
עבדו עלי הנבלות... ואפילו עשו את זה יפה ואלגנט. אין מה לומר. מכרו לי איזה סיפור על הדרך של כיסוי לאייפון או שטות אחרת ואני בלעתי את זה כמו גדולה. כלומר, חשדתי, אבל בכשרים (דני) ובדברים הלא נכונים (הופעה של הג'ירפות בשלולית? ממש לא).
בכל אופן, אפילו התמונות לא יצליחו לתאר את הפרצוף שלי בכניסה לבית של נטע ועוד יותר כשראיתי את הסרט שהכינו לי. לא יאומן...
הפסטיבל המשיך במפגש יזום שארגנו דני ואנוכי בברברוסה, מפגש מרגש, כששיא הרגש היה בהקרנת המצגת שהכין ה"שבט". היתה לי צמרמורת לראות את תמונות שלנו לאורך משהו כמו 8 שנים כשכל כך הרבה דברים עברנו ביחד. פשוט זכות ועונג.
כמה תמונות - מעט מיני רבות...
ואז דני נסע וככל שהתקרב התאריך, פסטיבל הפרידות הפך להיות יותר אישי ויותר אמיתי.
היה את הפיקניק ה-מ-ע-ו-ל-ה (למעט אפיזודה קטנה אחת שאני מעדיפה לשכוח) עם השבט (זהו. זה שם רשמי), והיו לא מעט ארוחות צהריים וערבי בנות עם בנות נופית המהוללות, וגם ערב בנות אינטל בלתי נשכח, והיה עוד יום פרידה באינטל שבו כבר ממש דמעתי והיו עוד פרידות קטנות ומשמעותיות מחברים.
אבל לא סתם היה לי קשה עם החיבוק ההוא, האחרון. כנראה שהרגשתי שזו לא באמת פרידה אמיתית.
כי את הפרידה האמיתית אני עושה כל יום מחדש. לקום בבוקר ולחשב הפרשי שעות כדי לראות מתי אפשר כבר להתקשר. ללכת לישון ולחשוב על החיים המלאים שמנהלים שם עכשיו בלעדי, כאילו כלום. להעביר את היום ואלף פעמים לחשוב על דברים שהייתי רוצה לספר עכשיו למישהו. כל פירור כזה הוא פרידה עבורי.
אוהבת המון.
כי את הפרידה האמיתית אני עושה כל יום מחדש. לקום בבוקר ולחשב הפרשי שעות כדי לראות מתי אפשר כבר להתקשר. ללכת לישון ולחשוב על החיים המלאים שמנהלים שם עכשיו בלעדי, כאילו כלום. להעביר את היום ואלף פעמים לחשוב על דברים שהייתי רוצה לספר עכשיו למישהו. כל פירור כזה הוא פרידה עבורי.
אוהבת המון.
סדרנו
