כמיטב המסורת מבערף חודש לפני תאריך ההגעה, טחנתי לילדים את הראש בהתרגשות שלי עד שלא היתה להם ברירה אלא להתרגש גם, וכשהספירה היומית לאחור הגיעה לקיצה, יצאנו לשדה התעופה. איזו שמחה!!! להיפגש, ולחבק, ולנסוע הביתה כשהילדים משפריצים את כל רפרטואר השוויצים שלהם, ואני יכולה פשוט להעיף מבט אחורה מדי פעם ולראות את אבא שלי... אין כיף מזה.
טקס פתיחת המזוודות היה מרגש כצפוי וגרר צרחות אושר רבות (מיה) חיבוקים עזים (יעלי) וריקודים סוערים (אורי כמובן)
(תודה לאמא/סבתא דבורה על המחשבה והביצוע!!!)לא נתנו לו לנוח הרבה מהג'ט לג ומיד הוא התחיל לעבור תהליך חפיפה בסגנון hands on כדי לאפשר לי ולדני לנסוע לחופשה קצרה בלאס וגאס (פוסט נפרד בקרוב. לא עומדת בעומס...).
חוץ מהאטרקציות שהיו לנו ביחד, והיו, נהניתי מהשגרה. שגרה עם אבא/סבא בבית. אושר שנמדד בדברים הקטנים.
טבילות קמיש משותפות
סיפורים לפני השינה
וכמובן הרבה קינקט...
ועוד ועוד ועוד רגעים של אושר.על המאורעות היותר מז'ורים - בפוסטים נפרדים.
תגובה 1:
הביקור היה מופלא ומפעים כל יום מחדש
וכמקובל בעדתינו נאמר שוב
esta vijita ke tenga ermanos
AMEN
הוסף רשומת תגובה