ובכן, בשלישי האחרון נפל דבר והחלום התגשם מעל ומעבר למצופה.
הכרטיס שקניתי (ותודה לאל גם של שירה, שהיתה שותפה נאמנה ללוגיסטיקה, להתלהבות, לשמחה ולצרחות, וגם אחראית על התיעוד ההיסטורי) היה למה שקוראים בישראל "הדשא" (מכיוון שמדובר באיצטדיון בייסבול ביומיום, תהיו בטוחים שפרשו על הדשא מין כיסוי מתכת כדי לשמור על הדשא). העובדה הזו חייבה יציאה מוקדמת כדי לתפוס מקום טוב, דבר שהשתלם לנו מאוד בהמשך.
נהירת המונים, מכל הגילאים, הסוגים והצבעים, סימנה לנו את הדרך מתחנת ה bart לאיצטדיון, וכמה excuse me הכרחיים עזרו לנו לפלס את הדרך לקידמת הבמה. משם כבר לא זזנו יותר (רק שיפרנו קצת עמדות) עד סוף הערב, מה שאומר ששירה ואני היינו על הרגליים באותו המיקום משהו כמו 6 שעות. אייי...
הבמה המדהימה של Tour 360 - אין לתאר במילים את הפירוטכניקה שרצה שם בהמשך ההופעה. לא ראיתי דבר כזה מעולם.
הבמה המופלאה
ואנחנו
להקת החימום הראשונה היתה לא ברורה ומבחינתי גם ממש לא הכרחית. ראו שהביאו אותם כדי להעביר את הזמן וכי למישהו לא היה נעים מהם. אחריהם עלה לבמה לני קרביץ, האיש והשואו. קולטים? לני קרביץ כמופע חימום? מה עוד אפשר לבקש?!
אחרי לני קרביץ - חושך. סטטיסטיקות חברתיות/אקולוגיות/פוליטיות לעיתים רצות על המסך האליפטי מעל הבמה. מחכים. בין לבין ובאורח נס מבחינתי, מצאו אותנו גם איתמר ויפעת, ואחר כך (וזה כבר באמת היה לא יאומן) הצטרף גם איתמר של שירה - מדהים כמה האמריקאים מגיבים יפה ל excuse me וחיוך מתנצל.
ואז הם הופיעו לצלילי Major Tom של דיויד בואי. מה אומר? קטונתי מלנסות לתאר את ההתרגשות באוויר בכל פעם שבונו מעודד את הקהל לשיר איתו, את הבסים המטורפים שהולמים בכל הגוף, את האנרגיות הכיפיות שיש תוך כדי הופעה בסדר גודל כזה. איזה טירוף!!!
אני לא יודעת אם התמונות מצליחות להמחיש כמה קרוב עמדנו לבמה.
אומרים שלכל אדם יש 15 דקות של תהילה בחייו. יש לי הרגשה שאלו היו הדקות שלי - הזמן היקר שבו ביני לבין בונו מפרידים שבעה אנשים בלבד...
