פורטלנד, אורגון

סוף השבוע שלי עם מיכל בפורטלנד נהגה ותוכנן בערך ברגע ששמעתי על הביזנס טריפ הצפוי שלה. מה יכול להיות יותר מושלם מסוף שבוע עם חברה?! כלום!

התנאים היו אופטימלים - גם על דני וגם על אסף נחה רוח הפרגון (אשמה? מצפון? חוש צדק?), אמא של דני היתה איתנו בסיאטל כך שהנטל אפילו לא היה גדול מדי, תחנת הרכבת לפורטלנד וחזרה היא מטר וחצי מהבית, מיכל הזמינה חדר עם מיטת king... כאמור אופטימלי.

ברור לכל כמה חיכיתי לסוף השבוע הזה. כל כך כל כך כל כך. ויותר. אפילו נסיעת הרכבת של 3 וחצי שעות ל-ב-ד נשמעה לי כמו תענוג צרוף. תנו רק לנסוע ולחזור - דייני. רציתי שקט, לשמוע את עצמי חושבת (ולא על "זכרתי לקחת טיטולים? שניים וחצי מגבונים יספיקו אם תהיה תאונת קקי? איפה המוצץ?!?!"), לקרוא ספר ברצף בלי להירדם אחרי שני עמודים, לנסוע קל - רק עם הדברים שלי ולבלות זמן איכות עם מיכל בלי אף אחד שנתלה לנו על החולצה.

לכן, כהגעתי לתחנת הרכבת כולי מתנשפת וראיתי את שובל העשן שהותירה אחריה הרכבת שלי לפורטלנד, לא יכולתי לעצור את הדמעות. מסתבר שבאמריקה כמו באמריקה, יש סדר בבלגן ורכבות שנוסעות יותר זמן (ומרחק) ממטוס מתנהגות בהתאם. מה חשבתי לעצמי? שזה תחנת חוף הכרמל? שאני פשוט אגיע בריצה ברגע האחרון, אדלג בקלילות מעל המחסום המסתובב ואכנס לקרון בשניה האחרונה (10 דקות אחרי שהרכבת אמורה לצאת)? ממש לא. יש תור, ויש boarding pass ואפשר ואף צריך לעשות check in למזוודות. רציני.

בקיצור, התחלתי לבכות על מר גורלי. הגברת בכרטיסים אמרה לי בטון יבש שהרכבת הבאה יוצאת ב 14:30 בצהריים (שלוש שעות אחרי שהייתי אמורה להתחיל את הכיף הגדול עם מיכל) מה שהגביר את קצב זרימת הדמעות שלי ועוצמת האינפופים. היא, שבהתחלה נראתה די עוינת, כנראה לא היתה רגילה למחזות קורעי לב כאלו ויכול להיות שהצלחתי להגיע אל הלב הקפוא שלה, כי אז היא אמרה לי שהיא תנסה לדחוף אותי במעבר של רכבת שינה שאמורה לצאת כבר ב 9:30.

את השעה וחצי הבאות העברתי בלהתייבש ובזמן איכות עם דני במאפיה מדהימה ובהתעודדות ואופטימיות (פחממות עושות לי את זה). ומכאן - השאר היסטוריה. אלוהי האמהות המרוטות גרמה לכך שיהיה לי מקום על קרון שינה ברכבת הבאה וכך המשיכו להתגשם להם חלומותי בזה אחר זה...

ארוחת בוקר

סנדוויץ של Quiznos שקצרה היריעה מלתאר את כמיהתי אליו

מיכל בסוף היום השני עם הבגז' המפוצץ (את התמונה הזו רציתי לשלוח לאסף תחת הכותרת "אני יודעת מה אשתך עשתה בסוף השבוע")

התחשבות מהי... שירותים ב Woodburn Outlet שמבין את הצרכים (תרתי משמע) של הלקוחות ומארגן מקום לשים את השקיות בזמן הפיפי. גאוני.

את הספר בן 635 העמודים שסיימתי בסוף השבוע וגם את מיטה הענקית שחלקנו (ויכולנו לחלוק גם עם עוד 3 אנשים ולא היינו יודעות שהם שם) לא צילמתי ברוב עוונותי. גם לא את הסטייק המעולה שאכלנו במסעדת היוקרה (נו, בשבילי מסעדה עם מפה לבנה ומלצרים שמציגים את עצמם ומזיזים לי את הכסא זה יוקרה) לארוחת הערב. תיאלצו להאמין...

לגבי פורטלנד עצמה - התכנון המקורי היה לבלות את יום שבת בסיורי תיירים בעיר ואת יום ראשון בקניות. ניסינו, באמת שניסינו אבל מה לעשות שפורטלנד מלאה בחנויות?!? אז בין לבין ראינו גם את העיר.

חדי העין יוכלו להבחין במידע הכה חשוב - המרחק של אשקלון מפורטלנד. ערים תאומות ללא ספק...
גם כאן, כמו בסיאטל, נפוץ המנהג הקצת מוזר לרחוץ במזרקות ציבוריות
בדרך לפסטיבל הבירה שבאופן קצת פתטי לא נתנו לנו להיכנס כי לא היתה לנו תעודת זהות והרי אנחנו נראות בנות 16 מקסימום
באופן כללי אם אני צריכה להגיד את התרשמותי המכלילה מהעיר אני חייבת לציין שמדובר בעיר עם אוסף הטיפוסים המוזרים ביותר שראיתי בימי חיי. משהו באמת יוצא דופן. פשוט אנשים מוזרים... ולראיה שני טיפוסים שאין לי מושג מה הם עושים. תיקונים? תספורות? אין לדעת...

ולסיכום - היה מעולה ונעים ומשמח ונשי (כי איך מנסחים שהיה "סוף שבוע בנות"?). כבר מתגעגעת... ומחכה לביקור הבא (מישהו אמר דצמבר? פרלמנט באמריקה?)