עלילותי בעיר הגדולה

כן, הייתי סוף שבוע לבד בלוס אנג'לס. מי היה מאמין? זה התחיל כרעיון תמים שנזרק לחלל האוויר ברגע של חולשה (דני נתקף רגשות אשם בדרכו למשחק פוטבול בשבת) ובהמחשה של המונח להכות על הברזל בעוד חם (אני קונה כרטיסי טיסה עוד באותו יום), ומכאן השאר היסטוריה.

היה כל כך כיף!!!! מההתחלה ועד הסוף (טוב, למעט השלב שבו נחשדתי בהברחה לא חוקית של חומרים לא חוקיים למטוס, אבל נשאיר את זה להמשך). כל הסוף שבוע הזה פשוט זרם. אולי זה האירוח הלא פחות ממושלם של דימה ואנוש (אין דברים כאלו), ואולי הנוסטלגיות לתוך הלילה עם אלקה ודימה (שנפלו לי מצוין אחרי על האש איכותי), ואולי משהו בזרימה - לא חייבים להספיק או לעשות וי על שום דבר, פשוט להיות.

נחתתי בצהריים, הישר לארוחה ביתית אצל דימה ואנוש, ויצאנו לדרך. מי אמר לוס אנג'לס ולא קיבל Venice Beach? הרגלים ישנים מתים לאט ובתור שני תל אביבים לשעבר ואשת סטודנט תפרן, חיפשנו חניה בחינם, ואכן מצאנו כזו לא ממש קרוב לחוף. אבל מה? יצא טוב. ככה גילינו את תעלות ונציה של לוס אנג'לס. כן, יש דבר כזה. יפה, יפה, יפה ובתים מהממים שאתגרו את אנוש ואותי לשפר את מיומנויות ההצצה לבתים שלנו.

ואז פגשנו את אלקה :-) ורותם כמובן, ועומר המקסים והאנרגטי

טוב, סט תמונות מקסימות של שקיעה יפיפיה, כולן באדיבות דימה (שהוא פשוט כזה מנומס וחמוד ומתאפק עם פרסום הבלוג שלו כדי לתת לי זכות ראשונים. נכון?)
אחרי שאכלנו (סיני סטנדרטי. לא משהו לכתוב עליו הביתה), נפרדנו ממשפחת איל ויצאנו לקרוע את העיר. טוב, נו, לא ממש. אני, שלא רגילה להיות ערה בשעות כאלו, קרעתי בעיקר את המושב האחורי בפיהוקים, אבל שיתפתי פעולה יפה ונהנתי לראות קצת את שדרת הכוכבים הנוצצת בלילה.

פוסט נפרד ופיקנטי ביותר אפשר לכתוב על קוד הלבוש (או אין לבוש) במועדונים בעיר הזאת, אבל מאחר ורוב הזמן הסתובבתי עם פה פעור לא הספקתי לצלם ולכן אני אוותר על העניין.

בבוקר שבת, אחרי יקיצה טבעית בשעה 9:00 (!!!) יצאנו לדרך. היעד - הוליווד.

קר...
מתחמם...
חם!!!
ואיך אפשר בלי, עשינו גם טיול קנאה ברחובות בוורלי הילס ועצרנו באחוזה שבנה איזה מישהו ממש עשיר לבן שלו בשנת 1928 והיא האחוזה הכי גדולה בבוורלי הילס. עם השנים האחוזה הפכה לפארק חצי ציבורי ומשמשת לצילומי סרטים.

מצוטטות לסיור מודרך שפרוטקציונרים ברי מזל הצליחו לקמבן

משם המשכנו לפסדינה. מודה, אני בחורה רדודה וכל מה שעניין אותי היה ההקשר ל Brothers & Sisters אבל המקום התגלה כמקסים במיוחד והעברנו שם אחר צהריים בכיף.






כל הנסיונות לקבוע עם אביב באותו יום עלו בתוהו ולכן נאלצנו (קשה, קשה) להתארח ב UC Village שלהם לעל האש.

אביב בפוזה מסורתית רק בלי הפחמים והבלאגן

יום שני היה היום האחרון שלי ועמד בסימן "מתי קונים את הקוטג'ים". תבינו, אצלנו בברקלי אין מבחר גדול של מוצרים מישראל ובטח ובטח שלא גבינות ואני, שתאוותי הגדולה היא לקוטג' ישראלי אמיתי, החלטתי לנצל את העובדה שבלוס אנג'לס גרים קרוב לחצי מילון ישראלים (ישראלים! לא כולל את כל היהודים) ולייבא קוטג' לצפון קליפורניה.

בכל אופן, כדי להעביר את הזמן נסענו דימה רותם ואני (שלושת ה partners הגאים) לסנטה מוניקה. מאחק וכבר התוודיתי על עומקי הרוחני אין לי היסוס להודות שכל מה שעניין אותי בלוקיישן הזה הוא איפה צילמו את הבית של סם ואדיסון מ Private Practice... על אף שהיינו מצוידים באייפון, זמן פנוי ונחישות - לא הצלחנו למצוא מענה לסוגיה. ולכן אני פשוט נאלצת להאמין שבהכרח ראיתי את הבית רק לא זיהיתי אותו...

משם המשכנו כמובטח לחפש קוטג'. מה אומר ומה אגיד? חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה. לא יאומן!!! סופרים ענקיים של מוצרים מישראל! זר לא יבין זאת... רק אולי התאילנדים :-)

כמה הערות לסדר וחוב מההתחלה -

* לוס אנג'לס היא ללא ספק העיר הכי גדולה שראיתי בימי חיי. אין דברים כאלו. בלתי נתפס בשום קנה מידה.

* ארוחת הצהריים שאכלנו במסעדת Haifa ממש ממול ה GLAT MART וה Eilat Market היתה מצוינת גם כי היא היתה מאוד טעימה וגם כי הזכירה לי שאני לא מתגעגעת. והמבין יבין.

* למען הסדר הטוב- דימה ואני החלפנו תמונות קצת לפני שעזבתי. מאחר ובהחלט מגיע לו קרדיט על הצילומים, בהסתברות גבוהה, אם התמונה יפה ואיכותית אז דימה צילם אותה. תודה!

* סיפור הקוטג'ים. קניתי 5 קופסאות סקי ו 5 קוטג'ים בהמון כוונות טובות לחלק מתנות לחברות שלי בווליג'. התלבטתי רבות איך לארוז, האם לעשות צ'ק אין ליתר בטחון (בכסף) או לקחת סיכון. אין לדעת עם האמריקאים האלו. בסוף ארזתי 3 קופסאות בצד ימין של המזוודה ו-4 בצד שמאל. דחף לא ברור גרם לי להסליק 3 קופסאות בתיק הצד שלי.

ברור שהצורר בשיקוף זיהה את לבנות החבלה שלי, סליחה, הקוטג'ים התמימים שלי, ואולצתי להפרד מהם (לא בלי מאבק. פניתי ללב שלהם בתיאור עצוב של ילדי הרעבים, ברצון טוב של לטעום קצת מכל קופסא כדי שירגעו, וגם מו"מ קשוח לגבי כמות הקופסאות. יוק, לא עזר). אבל מה, ההשגחה העליונה והטמטום שלהם היו לצידי, וכך עברתי את השיקוף עם 3 קוטג'ים תמימים בחיקי. אכן, שמחה מהולה בעצב...