נצורים בשלג

כל העניין התחיל באופן די תמים.

קמנו בבוקר יום שני (השלג הזה מלך, איך הוא יודע להגיע ביום שני?! מושלם) והכל היה לבן בחוץ. מקסים מקסים מקסים. ושלו כל כך. בתי הספר מושבתים, מנהלים אחראים שולחים מייל ומבקשים מכולם to stay safe (ובמילים אחרות - תעבדו מהבית) ואף מכונית לא נוסעת ברחוב. תענוג.

מיד התארגנו ל"יום שלג" - שוקו חם מחכה לכל הגיבורים שיצאו לשחק בחוץ, מרק על האש, וסרט בטלויזיה. בין לבין גם עבדנו קצת.

ביום השני של השלג, התעוררנו ליום משגע. כשהשמש זורחת, והשמיים כחולים, כל הלבן הלבן הזה נראה אפילו עוד יותר קסום. כמובן שיצאנו לטיול ליד האגם, ולא היינו לבד. היה מקסים!

אחרי יומיים בבית, השלג קצת נמס והשלטונות החליטו שכבר בטוח לנהוג בכבישים. אז הילדים חזרו לבית הספר ובמייקרוסופט חזרו לשגרה.

אבל אז... או אז התחילו השמועות על סופת השלג של המאה.

ביום חמישי בערב, הסופרים נראו כאילו פשט עליהן ארבה. לחם, בשר וקופסאות שימורים אזלו מהמדפים. מי שהצליח למצוא חלב או אתי שלג (חשובים באותה מידה) דיווח מיד לכל מכריו. 

אנחנו לא התרגשנו יותר מדי. דני עשה סיבוב סופר קליל והרגשנו שאנחנו מסודרים. בכל זאת, כמה זמן כבר יכולה להימשך סופת שלג? ולכשתגמר - אפשר יהיה לצאת והחיים יחזרו למסלולם. 

אז זהו...

הסופה התחילה בשישי בצהריים. ההורים התבקשו להקדים את איסוף הילדים מכל בתי הספר בשעתיים (אבל כמובן בלי להתפשר על הבטיחות! ילדי כיתות ד' וה' שעושים פטרול לא קיבלו הנחות)

כל האפרוחים כבר היו בבית כשהסופה התחילה להשתולל. האמת? זו היתה סופה מאוד ידידותית. לא רוחות מטורפות, לא ברקים ורעמים. פשוט המון שלג. המון המון שלג. מהמם.

זקני רדמונד לא זוכרים כמויות כאלו של שלג. העיר היתה כמרקחה.

בית הספר הושבת לחמישה ימים, מייקרוסופט פעלה בנוהל שבת (אין קפיטריות, אין הסעות, אין אף אחד במשרדים), ואנחנו נהנו משבוע וחצי (כולל שני סופ"שים) של זמן איכות אמיתי.

(ולמען הדיוק ההיסטורי - אחרי שבוע של כולנו ביחד בבית בסיר לחץ שכזה, כשאי אפשר לצאת יותר מדי, כשנראה היה שהמצב טיפה משתפר, דני ואני ברחנו לעבודה לכמה שעות :-))