הבלוג בר: דברים שחייבים לעבור (פעם אחת בדיוק)

כבר הבנתי שכל ילד שלי כנראה יעלם פעם אחת ויהיה בבית חולים פעם אחת.

זה נשמע נורא, אבל כשחושבים על זה - כל עוד זה באמת רק פעם אחת, מצבנו טוב. עם מיה כבר סיימנו את מכסת האימה (בית חולים בגיל 10 ימים והעלמות בקניון אלונים בגיל 3) , יעלי נעלמה פעם אחת קצת לפני שטסנו ואתמול היינו עם אורי בבית חולים.

כבר לפני שבוע, נדמה היה לי שאני שומעת חיידקים דוגרים (או אם להישמע דרמתית, רעה מתרחשת מעל ראשינו) והצהרתי קבל עם ועדה שעוד מעט אורי יהיה חולה. ואכן לפני יומיים הוא הגשים את הנבואה ונהיה חולה. חום, שיעולים, הרגשה מסריחה. לא משהו יותר מזה. אבל כדרכם של דברים רעים, זה הלך והתפתח. שלשום בלילה היה סיוט כשהוא איתנו במיטה ושלושתנו מנסים לישון אבל לא מצליחים, אתמול כל היום היה סתם לא כיף ואחרי הצהריים חלה הרעה של ממש.

בצר לנו, פנינו לכל רופאי הווילג' שבמשך זמן מה היו חלוקים בדעותיהם לגבי מה הם רואים ומה צריך לעשות. ואז הגיעה אליס, החלטית וקרת רוח והודיעה לנו שאנחנו נוסעים לבית חולים כי הילד עלול למות לנו בידיים. במילים אלו ממש.

לא אופטימית (ומפגרת) כמוני תכנע בקלות לבשורות איוב כאלו, וכמובן שנתתי פייט רציני, אבל בסוף החשש ניצח ונסענו.

מה יש לספר על בית חולים לילדים? שלא נדע מצרות. לשוס, אומרים אצלנו. חיברו אותו לאינהלציה חזקה ונתנו לו סטרואידים וחיכינו לטוב. גם אחרי כל זה ובניגוד למצופה מצבו של אורי לא השתפר וכך נאלצנו להתאשפז. באסה עולמית.

דני נסע להיות עם הבנות ולשחרר את שגיא ומורן המלכים ששמרו עליהן ואני עליתי עם אורי למחלקה. עכשיו אחרי שסוף סוף הפסיקו למשמש אותו ולהקשיב לו מפה ומשם הוא הצליח להירדם, ואפילו אני חטפתי תנומה על הכסא. בבוקר, אחרי עוד סיבוב של אינהלציה מצבו השתפר ממש וכבר התחיל לחזור לו הקול שהלך לו לאיבוד ביומיים האחרונים (מה שהיה חמוד להפליא, אני חייבת להודות). קצת אחרי שדני הגיע (ושוב תודה למורן ושגיא) שחררו אותנו הביתה בשמחה רבה.

בקבלה - אפשר לבקש מתורגמן כמעט לכל שפה בעולם, כולל לשפת הקודש

בשקילה. 10 ק"ג, תודה ששאלתם.

ללא מילים...

מנוחת הלוחמים

תמורת הסכום שנשלם על האשפוז הזה (ולא, אני לא רוצה לדבר על זה), קיבלתי על הבוקר חוברת עם תפריט שלם של ארוחות בוקר צהריים וערב והייתי צריכה לבחור לאורי ארוחת בוקר. ככה זה הגיע -