גם ככה קשה להסביר את הדמעות, את העצב הגדול ואת הצפירה. ושוב את הדמעות. ואצלי הרי "זולגות הדמעות מעצמן". וכאן? עוד יותר. ניסיתי להכין אותן מראש. להסביר ש"מחר יהיה יום מאוד מיוחד..." ואצלי כבר עכשיו משתנק הקול ואינו נשמע. הדמעות חונקות. כזו אני. רגשי. מנסה שוב ושוב להסביר. עוברת ליום העצמאות וגם שם נחנקת. מה אני עושה פה, ולא שם? וכשאני מנסה להסביר את הסמיכות המופלאה הזו של העצב והשמחה אני בכלל נשברת. מתחילה משפט ב"זוכרים את ומודים לכל החיילים והחיילות שנתנו את היקר להם מכל כדי שאנחנו נוכל...". ונעצרת. נוכל מה? לגור איפה? קשה לי. שוב דמעות.
ולפרקטיקה (אפילו זה לא פשוט). הבוקר, יום ראשון שלנו, הוא ערב יום הזכרון בישראל. לא כל כך ידענו מה לעשות. מתי לעצור. אז שילבנו. ב 9:45 בבוקר, התחברנו לחדשות ערוץ 2 וראינו בשידור ישיר את הטקס ברחבת הכותל. כולנו יחד עם נסיונות להסביר (אין. אני לא מצליחה לשלוט על הבכי הזה שכל כך מפחיד את מיה ומתמיה את יעלי). עמדנו בצפירה – בלי להחליט על זה מראש – הכי ספונטני שיש. כי ככה הרגשנו. ראינו עוד קצת וחזרנו לשגרה שלנו.
ולסייבר פרקטיקה. מדהים איך אנחנו וגם כל החברים הישראלים שלנו מכאן מעדכנים סטטוסים רלוונטים בפייסבוק. כאילו זה הפך להיות הכלי דרכו מפיצים את הבשורה ומודיעים לעולם כולו שעל אף שהדברים נראים אותו הדבר – היום הם לא.
ומחר שוב באיחור של 12 שעות נחגוג את יום העצמאות. אולי בשמחות זה יהיה יותר פשוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה