יום ים

כבר יותר מדי זמן אנחנו כאן, וטרם הלכנו לים. זה לא שאני חובבת ים מושבעת - ממש לא. באופן כללי מקומות חמים, עם המון אנשים קצת יותר מדי ערומים לטעמי (שגם להם ממש חם) וכמובן השילוב המנצח של חול ומים מלוחים, אף פעם לא עשו לי את זה ממש.

אבל אפילו אני יודעת להעריך בילוי משפחתי ישראלי טיפוסי ושומו שמיים, אפילו להינות.

אז בשבת האחרונה ארזנו את עצמנו (וחצי בית) וירדנו לים עם סבא וסבתא בר וגם עם איתן וסיון והילדים לחצי יום ים.

זה עולה לי בדם להודות אבל היה ממש סבבה. בתור התחלה - לא היה חם נורא נורא נורא ואפילו הצלחנו למצוא את פיסת הצל האחרונה מתחת לסככות. אורי יצא מדעתו מרוב אושר. ממש. אם לא היינו רודפים אחריו הילד כבר היה בקפריסין מזמן. פשוט שעט בשמחה לתוך המים - לא עניין אותו המלח ולא החול ולא חוסר החמצן לעיתים - פשוט רץ קדימה צוחק באושר. יעלי ומיה הבינו מהר מאוד שהמים הקפואים (בחיי) והדי סוערים הם למתאבדים בלבד והסתפקו בבניית ארמונות בחול. בהתחלה בחוסר הצלחה אמיתית, אבל כשאיתן הגיע, המצב כבר ממש השתפר.

אז נכון שהיה כיף, ונכון שהילדים ישנים אחר כך יופי אבל אני את דעתי הכללית על השלולית הענקית והמלוחה הזו לא ממש שיניתי. כי לא משנה כמה אתה שותה, וכמה אתה נמרח, וכמה אתה עם כובע - מהים חוזרים קצת שרופים ועם הרבה כאב ראש.