ושוב בפרידות עסקינן

שבת האחרונה שלנו בארץ הקודש עמדה בסימן פרידות.

בבוקר נפגשנו חבורת השבט למפגש אחרון רגע לפני שאנחנו נוסעים ושניה לפני שרונלי וסיימון עוקרים למחוזות אחרים. אולי בגלל הנסיבות המרגשות כולם התייצבו פחות או יותר בזמן (טוב, נו. פחות או יותר) וכך זכינו לשכשוך ארוך ומצנן בבריכה של נופית. ומכיוון שמדובר גם בפרידה מבית משפחת עומר לא יכולנו שלא לקנח בארוחת צהריים מושקעת ומעולה באדיבות רונלי וסיימון. אין הרבה מה לומר מעבר למה שכבר נאמר אי אלו פעמים קודם- היה כיף, ונעים וטעים והתמונות מספרות יותר טוב ממני על מה שהלך שם (חסכתי מכולנו את התמונות מהבריכה...)

חותכים לילדים...ממש.

לתפארת משפחת עומר
הבנות
הבנות הדור הבא

חוץ מזה, למיטיבי לכת, אפשר להציץ גם בבלוג החדש של רונלי (מברוק!) ולקבל שם חוץ מזווית אחרת על האירועים גם שלל מתכונים מ-ע-ו-ל-י-ם. באחריות.

משמחה לשמחה המשכנו למפגש מרגש לא פחות (וטעים לא פחות!) אצל משפחת עזריאלי יחד עם משפחות הפרלמנט. בעצם, גם שם מדובר בפרידה כפולה - נפרדנו גם ממיכל וערן שיוצאים להרפתקה מרגשת משל עצמם. מחכים למפגש המחודש בדצמבר!!!

גבורות פלוס

סבתא של דני (הידועה בשמה ז'רמן) חגגה בשבוע שעבר 86 להיווסדה. על אף העובדה שדני בסיאטל, החלטנו לחגוג לה כמו שצריך.

הילדות התארגנו יפה עם כתר נייר משעה ידיהן ומתנות שהן בחרו מהדברים שלהן (שרשרת חרוזים וסט איפור) ועטפו יפה יפה, ואני דאגתי לעוגת שוקולד אישית (ונר. ברור!) ושאר מתנות.

כשדפקנו בדלת ביקשנו מז'רמן לעמוד במטבח עם עיניים עצומות ובלי להציץ וכשגמרנו להוציא את הכבודה ולסדר את השולחן בסלון מיה ליוותה אותה החוצה.

מה אומר ומה אגיד? התרגשות גדולה. באמת.

כמה הערות לסדר לכולם, וגם לצלמת-

• אני צריכה לזכור לצלם ילדים מנמוך ולא מגבוה
• לא ברור לאן נעלמו סרטי הווידאו המתעדים את החגיגה. לא, זה באמת תעלומה כי הם לא על הכרטיס זכרון אבל הם כן במצלמה. הכצעקתה?
• יום אחד גם אנחנו נהיה בני שמונים פלוס... מי שבר מזל ויש לו למי, נא לקום עכשיו ולהתקשר לסבא וסבתא (גם להורים תופס)

עוד על החברות הכי טובות

קיבלתי הרבה תגובות אמוציונליות ביותר (חלקן מבודחות, חלקן מוסוות היטב וחלקן על סף האלימות) לרשומה הקודמת ואני מוצאת לנכון להמשיך בנושא עוד פעם אחת אחרונה ודי (בלי נדר).

החבורה ההיא המדוברת, היא אכן מפורסמת וכבודה במקומה מונח. עם זאת אני אנצל את ההזדמנות להקדיש כמה מילים לעוד שני פורומים מוצלחים במיוחד שעשו לי את (החיים) ואת הביקור הזה בארץ לעוד יותר מוצלח.

פורום בנות אינטל - על אף השם המשעמם משהו, אין מפגש בפורום הזה שלא מתדרדר לתהומות הכי נמוכים, מלוכלכים, גסים ומצחיקים שאי פעם ביקרתי בהם. מי אמר ששנים ליד מחשב ובסביבת עבודה גברית לא מוציאה את הטוב ביותר מאיתנו הנשים?... בחודש האחרון זכיתי אמנם רק למפגש אחד של החבורה הנ"ל אבל הוא היה איכותי ביותר (וענה לכל הקריטריונים שהוזכרו למעלה)

הפרלמנט - מפגש דו שבועי (לפחות), תמיד באותו מקום, פחות או יותר באותה שעה ועם מגוון נושאי שיחה אינסופי. משמש בעיקר להוצאת קיטור, שחרור לחצים, רכילויות מקומיות ותכנון דרכי פעולה לשרוד את החיים. כאמור - אינסוף נושאים. כמו שפעם שאל ע' - "על מה יש לכן כל כך הרבה מה לדבר?!" וענינו לו בלי להתבלבל "אין לנו על מה לשתוק"... השנה עם המעבר של צלע נוספת מהפרלמנט לחו"ל, ואנחנו שוקלות להפוך אותו לוירטואלי.

בקיצור - "חברות הכי טובות" אין המון, אבל הן מגיעות בהרבה אופנים, פורומים ומפגשים. אוהבת את כולכן!!!

הבהרה - אין ברשומה זו או בכל רשומה אחרת בנושא כוונה להשמיט בזדון כל פורום אחר בו אני שותפה. מדובר בפורומי בנות אקסקלוסיביים ולכן לא אוזכרו גם פורום DIS, החבורה הגדולה ("השבט") ועוד. נשיקות לכולם והמון אהבה!

החברות הכי טובות?

אז זהו שלא אבל מדובר כנראה במשהו אחר...

הכרנו בטכניון, רחמנא ליצלן, ועברנו את הלימודים שם פחות או יותר ביחד, כך שבחישוב מהיר אנחנו מכירות כבר לא מעט שנים. התחלנו כחבורת בנות מגובשת ביותר ועם הזמן התווספו בני זוג, שהפכו (חלקם :-)) לבעלים ואז התווספו גם ילדים (טפו טפו בלי עין רעה). ואנחנו באמת מין חבורה מגובשת שכזו, שנכתב עליה כבר לא מעט (אסי, מתי יהיה לך בלוג?!) וגם הוזכרה בבלוג הזה לא מעט, אבל צריך לזכור שהגרעין זה אנחנו - חבורת הבנות. מאיתנו הכל התחיל.

אז לא כולנו החברות הכי טובות. הזמן והמרחק עושים את שלהם - לפעמים אנחנו נפגשות רק במסגרת החבורה ולא בין כל שתי בנות מתוח קו מחבר, ממש לא. ואני בכלל, מרגישה הכי גרועה בלשמור על קשר, בלתחזק את החוטים המחברים...

ובכל זאת כשהצלחנו סוף סוף לארגן מפגש רק לנו (בהרכב כמעט מלא. חסרת לנו לימור!), יצאתי ממנו בתחושה של התרוממות רוח.

תמיד מצחיק, תמיד יש המון על מה לדבר, תמיד אפשר להעלות זכרונות וגם לתכנן את החופשה הבאה ביחד. תמיד מרגיש טוב.

לחיי החברות שלי, שאני יודעת שאם לא התייאשו ממני עד עכשיו, כנראה זה כבר לנצח. אוהבת!!!

כמעט כיתה א'

זה נכון שמיה עוברת הרבה מאוד טלטלות בשנה האחרונה, אבל לפחות מהטלטלה הנוכחית יצא לה להשתתף במסיבת הסיום של גן חובה ואולי (אני מקווה) להרגיש את ההתרגשות שלפני כיתה א'.

קצת כמו חתונה... זה הצילומים של "לפני" עם החברות

הגננת אראלה בפוזה מסורתית
רק בישראל? ריקוד עם מקלות
ולסיום סיומת - תמונת מחזור שמיה "הצליחה" להשתחל אליה על אף פז"מ של חודש בלבד בגן

יומולדת ליעלי - חלק ב

שוב, חובות מהעבר הלא כל כך רחוק.

השנה, בפעם השניה ברציפות החלטנו לחגוג ליעלי וליותם יום הולדת ביחד. אמנם יש הפרש של שנה ביניהם אבל כידוע לכולם, לילדים זה ממש לא משנה ולנו זה יותר כיף.

התכנסנו בראש פינה בשבת (יחסית) נעימה לבוקר חגיגי וטעים במיוחד.

כלת היומולדת המהממת :-)
אח שלה המעלף
ואחותה האלופה

סבא גאה ושני ליצנים :-)
מתכוננים להנפה המסורתית על הכסאות
מבקשים משאלות

אין אין אין חגיגה... יומולדת 3 ליעלי ושנתיים ליותם!
הפצצה איכותית ביותר מבית אמא שלי. אין עליה!

על הסוס שלי דוהרת

טוב, נו, לא ממש דוהרת אבל בכל זאת...

לפני כך וכך שבועות (שניים? אולי שלושה? עומס האירועים גומר עלי) הוזמנו לחגוג את יום הולדתה ה-7 של זקנת בנות החבר'ה, הלוא היא גילי. כמיטב המסורת, רונלי וסימון לא יצאו מגדרם בכלל כדי לארח, והפעם המסיבה היתה בחוות סוסים בכפר ביאליק.

אז לקחתי איתי את יוני כשחקן חיזוק, העמסנו את הילדים ויצאנו לדרך.

ברור שהיומולדת כיומולדת היתה מעולה. ברור שהאוכל היה לעילא ולעילא. ברור שהיה אירוח כיד המלך.

אבל מה שהיה ממש לא ברור מבחינתי הוא שמיה וגם יעלי רכבו על סוס (טוב, האמת היא שמה שהיה הכי לא ברור לצוות החווה וגם לא לסוס מסכן אחד מסוים, הוא שגם אני אעלה על סוס...לא נעים)

אז בבקשה, לטובת קטני האמונה, קבלו צרור תמונות (חלקן באדיבות סיימון).

נחל הקישון - לא מה שחשבתם

זרע הפורענות נטמן כבר אתמול כשאבא שלי הציע טיול ג'יפים קצר לנחל ציפורי. ברור שהסכמתי!

הבוקר, כשאני סוף סוף טרחתי לקום (ומצאתי את הילדים רואים טלוויזיה לבד), אבא שלי כבר היה אחרי סיור מקדים בשטח, הכנת צידנית מלאה כל טוב והעמסת ציוד פיקניק. איזה כיף :-)

באמת שהתארגנו מהר ויצאנו לדרך. התחלנו קרוב קרוב לבית בנחל ציפורי תוך כדי שמיעת הסברים מלומדים על החאן ומעיין הסוסים שבדרך (השתלמו כל שבתות הג'יפים של ההורים שלי) והדיפת קיטורי מיה על כך שהדרך משובשת לה מדי והג'יפ מדרדר. אבל היה ממש נחמד ומצחיק ואני חייבת לציין שבשלב מאוחר יותר, אפילו היא הצטרפה לשמחת הטלטול המשפחתית.

מיה סוקרת את השטח. היא לא השתכנעה, ונשארה עם סנדלים ויבשה. חבל...

המשכנו בביקור חובה במאפייה כדי להצטייד בלחמניות הכי טריות וטעימות בעולם (מה יהיה עם האמריקאים האלו? הם ילמדו מתישהו לאפות כמו שצריך? אני בספק) והמשכנו לפארק הקישון בצומת ג'למי. איזו פינת חמד :-) מכאן, באופן מאוד לא מפתיע, הטיול עמד בסימן קולינרי - ערכנו פיקניק מושקע וטעים על גדות הנחל, יצאנו לסיבוב קצר באיזור ששיאו היה קטיף ובליסת תותים, והמשכנו הביתה ישר לעל האש מצוין ומשפחתי במיוחד. פשוט יום מצוין!!!

מסע חייו

יש מילים שבימים רגילים הן סתם מילים אבל בימים מסוימים הן טעונות וקשות וכבדות. מילים כמו "מחיר". ואפילו "גבוה" או "נמוך". והמילה הכל כך בעייתית "מדי". ויש מילים שבימים אחרים קשה לי לחשוב עליהן בלי שיעלו דמעות בעיני - "חופש", "אור יום", "הביתה". נכון שאני רגשי אולי קצת יותר מהממוצע אבל אני עדיין בטוחה שאין אחד שהמילים הכל כך סתמיות האלו, לא עושות לו לחשוב או להתלהם או לדמוע. משהו אמוציונלי כזה או אחר.

אז בלי להיכנס לסוגיה הכל כך מורכבת שבה שמים תג מחיר על אדם, הרגשתי שאני חייבת להראות הזדהות עם משפחת שליט, שעל כאבם, צערם והגיהנום שהם עוברים בארבע השנים האחרונות אין עוררין.

הצטרפתי היום לחלק הראשון של היום השלישי במסע על חייו של גלעד שליט, מצומת הטכני ועד נמל חיפה. אולי 5 ק"מ, בשמש הקופחת, יחד עם עוד המון אנשים - הורים עם תינוקות וילדים, בני נוער, נכים בכסאות גלגלים, רוכבי אופניים ואנשים סתם. כמוני כמוכם, שלא יכלו לשבת בבית ולא לעשות כלום.

כמה הרהורים...

1. כל כך הרבה אנשים שונים ומשונים צעדו היום. הסתכלתי מסביב והרגשתי די מוזר להיות חלק מההמון הזה שעל פניו נראה כאילו אין לו שום דבר משותף. אבל במחשבה שניה - יש לו המון מהמשותף. כולם רוצים לראות את גלעד בבית, וכולם עשו מאמץ כדי להראות למשפחת שליט שהם לא לבד וכולם ניזונים מהתקווה. לא מעט במשותף...

2. היה נורא חם. ממש ממש חם. ועל אף שחילקו מים וגם פירות מדי פעם, היה נורא חם. וכשהסתיים המסלול, הלכנו הביתה. ובדרך דיברנו על ארוחת הצהריים שיש או אין, ועל המקלחת שאנחנו חייבים ממש דחוף ועל התוכניות לערב. וחשבתי לעצמי שעבור בני משפחת שליט המסלול התחיל לפני 4 שנים והוא לא נגמר עדיין. ושום מקלחת לא מוחקת את החום, ושום ארוחת צהריים לא סותמת את הרעב והתוכניות להערב הן פיקציה אחת גדולה.