אחרי החגים

אז נכון שעוד לא אחרי החגים, ואפילו בעיתוני סוף השבוע בטח עוד אין סיכומים, אבל בכל זאת אנחנו אחרי שני החגים הכי משמעותיים של החודש הזה, לפחות בעיני, וזה זמן טוב לספר קצת חוויות.

את ראש השנה חגגנו בשתי ארוחות חג שאף אחת מהן לא ארגנו. תרמנו את חלקנו אמנם אבל לא היינו במארגנים. בשלב הזה של חיינו בברקלי אנחנו לא ממש בררנים בהזמנות ולכל מקום שמזמינים אותנו אנחנו הולכים...

את הראשונה ארגן ה Jewish Business Club (או משהו כזה. כדאי שאני אברר כי בתור הישראלי היחיד במחזור שלו, דני כנראה יהיה נשיא המועדון שנה הבאה מה שיהפוך אותי באופן אוטומטי ל first lady. כבוד...) ונכחו בו רוב אנשי ה MBA בהווה ובעבר (שנה שניה) וגם המון יהודים שאין לי מושג מי הם אבל הם פשוט הגיעו. החברה היתה טובה, האוכל היה נפילה (מי מזמין פלאפל ונקניקים מקייטרינג לערב ראש השנה?!), היה הרבה יין ובסה"כ היה נחמד.

הילדים מתארגנים בחגיגיות אופינית:

בכל אופן, כנראה בגלל האוכל המופלא, נשאר לנו טעם של עוד ולכן יותר מסתם שמחנו לבוא לארוחת ראש השנה השניה שמארגנים כבר בפעם השניה דנה ואמיר. גם בארוחה הזו החברה היתה מצוינת, היה המון יין והפעם גם האוכל היה מעולה (טוב נו, כולנו הכנו)

בדרך:

אורי, מבושם ומבסוט:

השולחן החגיגי (אחד משניים):

לגבי יום כיפור... זו כבר היתה אופרה אחרת לגמרי. מבעוד מועד ניסינו להבין אילו בתי כנסת יש באיזור, ולאן הולכים הישראלים שאנחנו מכירים אם בכלל, וככל שעבר הזמן גילינו שהדברים לא יהיו פשוטים כמו שרצינו.

דבר ראשון, לא משנה איזה בית כנסת היינו בוחרים, היינו לא הולכים אלא נוסעים. אין כ-ל-ו-ם במרחק הליכה הגיוני.

דבר שני, מכירת הכרטיסים לבתי הכנסת החלה כבר מזמן ולא, אין מבצעים והנחות לקראת החגים אלא להיפך - המחירים כפי שהבנו מהאתרים של המקומות השונים נעו בין 70$ ל-430$ למשפחתנו מרובת הילדים ועל זה כבר אמרו חז"לינו "נראה להם?!".

בקיצור בסופו של דבר ובהמלצת חברים שאנחנו סומכים עליהם (להלן גלעד ומירב) החלטנו ללכת לשמוע את תפילת כל נדרי בערב יום כיפור במרכז ללימודי יהדות (כך נכתב במייל) שתועבר על ידי לא אחרת מאשר רבי ציפי מבית הספר של מיה. שמחה וששון. מרוב יאוש דני אפילו לא התנגד... אחרי הארוחה המפסקת (מתחלת? whatever) כשרוח יום כיפור מרחפת מעלינו, הכנסנו את הכתובת ל GPS ויצאנו.

אורי החתיך שניה לפני שיוצאים (זהו. תמונה אחרונה מיום כיפור):

כשהגברת בGPS הודיעה שהגענו, דני אומר לי "מה זה פה? הגענו לכנסיה?" ואני כמובן שחייבת לסתור אותו מסבירה לו שלא יכול להיות ושמדובר כנראה בבית כנסת שהוא ליד הכנסיה ושלא ידאג וידה ידה ידה, ובעודי מדברת (שימו לב להפעלה - מה משותף לכל המילים המודגשות? בין הפותרים נכונה יוגרל שופר) אנחנו נכנסים בשער בין שני טורים של ספסלים מעץ, כשגבוה מעל הבמה עם המושבים למקהלה ומקום לעוגב תלוי בד כחול גדול מאוד, אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר את הצלב שמאחוריו... לא יאומן כי יסופר. לקחו כנסיה הפכו אותה לבית כנסת לערב אחד, ועוד ערב יום כיפור, ותוך כדי תפילה, כששערי שמים נפתחים, אפשר היה בטעות להסב את הראש אחורה ולראות את הויטראז' המהמם של ישו משקיף על כולנו בשמחה. טוב, למה להיות קטנוניים? אפשר להתנחם בעובדה שגם הוא היה יהודי...

חוץ מהפרטים הקוסמטים האלו, רבי ציפי לא סיפקה את הסחורה ולא הצלחנו להחזיק מעמד עד הסוף.

למחרת, קמנו נחושים למצוא תחליף הולם. משהו שיספק את הניצוץ היהודי שבנו. החלטנו ללכת לאחד מבתי הכנסת ששמענו עליהם ולהתייצב בתמימות ובלי כרטיסים (אי אפשר לדבר על כסף ביום כיפור, נכון?). אז הגענו ל"בית אל". בית כנסת רפורמי למהדרין, נשים עטופות טליתות, שיבושים קלים של התפילה, רב שלא יודע עברית (כשהוא מדי פעם כן התפלל בעברית, כי רוב התפילות היו באנגלית, מיה לא האמינה לנו שזה עברית. היא היתה בטוחה שאנחנו עובדים עליה, ואז כשהיא זיהתה מילה או שתיים מעבר למסך המבטא המאוד כבד של הרב, היא פשוט נקרעה מצחוק והיינו צריכים להוציא אותה). בכל אופן - בית כנסת. יותר טוב מכלום.

מה ששימח אותי מאוד אחרי 10 דקות של נסיונות לגרום ליעלי להיות בשקט, היה שממש צמוד לאולם התפילה, ועם חיבור רמקולים מצוין, היה חדר משחקים לילדים שבילינו בו את כל התפילה בלי לדאוג שאולי אנחנו מפריעים. גאוני, לא?

נראה לי שאפשר לסכם את חוויות יום כיפור שלנו במשפט הידוע שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות אבל באמת שהתכוונו לטוב :-)