הבלוג בר: Up in the air

כמה ימים לפני שטסנו לארץ ראינו את הסרט Up in the Air שמדבר בעיקר על החיים העצובים של אנשים שמבלים את זמנם בטיסות לצרכי עבודה, אבל גם מתאר בדרך מאוד חיננית את הדרך שבה הם מורגלים לטוס - light, טרולי קטן אחד ארוז היטב, משודרגים תדיר למחלקת עסקים, שהיה נינוחה ב lounge של חברות התעופה לפני הטיסה על כוס מרטיני (או שלוש)וחליפה מהוקצעות שנשארת כזו גם שניות לפני הנחיתה.
בקיצור - כל מה שהטיסה שלנו לארץ לא היתה, ועוד.
לשדה התעופה יצאנו כאמור מלווים בחששות כבדים לגבי גורל הטיסה אבל כשהגענו לשדה נמוגו החששות - עשינו check in במהירות האור ועברנו את הבידוק הבטחוני לא פחות מהר (אין על האמריקאים שמקצים תור נפרד ומהיר במיוחד למשפחות עם ילדים. מה לא ברור בזה?!). התיישבנו ליד ה gate מוכנים ומזומנים לטיסה ללונדון.
אבל, למודי תלאות החיים, היינו צריכים לדעת שהוולקנו שמתפרץ במערכה הראשונה, משבית טיסות במערכה השלישית.
כמה דקות לפני העלייה למטוס הודיעו בכריזה שהטיסה נדחית למועד לא ידוע עד שיתקבלו הבהרות משדה התעופה בלונדון לגבי הענן הוולקני. איזה דכאון!!! קשה לתאר. בשעתיים הקרובות, נשלפו כל התותחים הכבדים שנשמרו לשלב הרבה יותר מתקדם בטיסה (DVD נייד, ערימות של פסטה, עוגיות, חוברות צביעה, פאזלים, מסטיקים ועוד) והותירו אותנו מיואשים במיוחד.
רק אחרי שעתיים הזויות על שטיחי SFO הודיעו שבאופן מפתיע אפשר להמריא. לא נתנו לשאלות פילוסופיות (מה, כבר התפזר הענן? הוא רק הגיע!) להטריד את שלוות נפשנו המעורערת גם ככה ועלינו לטיסה.
כפיצוי קוסמי קטן הטיסה ללונדון עברה סבבה. ממש סבבה. הילדים היו מקסימים, מסודרים בשלשות והוציאו לנו שם טוב. אפילו הספקנו לנמנם קצת (ברור שאני) ולראות סרט (דני).
ואז התחילה שרשרת האנטי-פיצויים. יעני - נקמות קוסמיות.
דבר ראשון - העגלה שהיינו אמורים לשנע בה את אורי במשך 12 שעות הקונקשן שלנו בלונדון לא הגיעה. בבריטיש חשבו שזו רק טעות קטנה. אנחנו לעומת זאת רצינו להתאבד. מזל גדול שאחרי דין ודברים הסכימו להשאיל לנו עגלה שיש להם ספייר בדיוק למקרים כאלו. אבל, עגלה וקוץ בה. רק אחרי שיצאנו מהשדה (נראה למישהו הגיוני להעביר 12 שעות עם 3 ילדים בשדה תעופה?) גילינו שגלגל אחד קדמי לא נוגע ברצפה ולכן לא ממש תורם לתנועתיות וגם שגלגל אחד אחורי מחובר באופן רופף ביותר לציר (זהירות ספוילר - כן, הגלגל הזה יתנתק מהעגלה בהמשך, באמצע האנדרגראונד ההומה).
הטיול החפוז בלונדון דווקא היה מאוד נחמד ומזג האוויר אפילו האיר לנו פנים, והספקנו להראות לילדות האריסטוקרטיות שלנו את ארמון בקינגהם ופיקנקנו בפארק נחמד לא רחוק משם.

הדרך חזרה לשדה היתה ארוכה מדי (בטח ובטח ללא העגלה שנטשנו אחר כבוד בכניסה לאנדרגראונד), השער לטיסה לארץ היה כמובן הכי רחוק והכי נידח שאפשר והילדים כבר היו מחורפנים קשות. לא כיף...

אבל מה? הדרך מלונדון לתל אביב נראית ומרגישה כל כך קצרה אחרי שטסים מסן פרנסיסקו ללונדון! וכך יצא שאחרי 5 שעות + רוח גבית, נחתנו בארץ המובטחת.

לא יאומן ואני לא רוצה לחשוב על זה שעוד חודש וחצי טסים שוב...

אופטימים לפני הטיסה ללונדון: