מסע חייו

יש מילים שבימים רגילים הן סתם מילים אבל בימים מסוימים הן טעונות וקשות וכבדות. מילים כמו "מחיר". ואפילו "גבוה" או "נמוך". והמילה הכל כך בעייתית "מדי". ויש מילים שבימים אחרים קשה לי לחשוב עליהן בלי שיעלו דמעות בעיני - "חופש", "אור יום", "הביתה". נכון שאני רגשי אולי קצת יותר מהממוצע אבל אני עדיין בטוחה שאין אחד שהמילים הכל כך סתמיות האלו, לא עושות לו לחשוב או להתלהם או לדמוע. משהו אמוציונלי כזה או אחר.

אז בלי להיכנס לסוגיה הכל כך מורכבת שבה שמים תג מחיר על אדם, הרגשתי שאני חייבת להראות הזדהות עם משפחת שליט, שעל כאבם, צערם והגיהנום שהם עוברים בארבע השנים האחרונות אין עוררין.

הצטרפתי היום לחלק הראשון של היום השלישי במסע על חייו של גלעד שליט, מצומת הטכני ועד נמל חיפה. אולי 5 ק"מ, בשמש הקופחת, יחד עם עוד המון אנשים - הורים עם תינוקות וילדים, בני נוער, נכים בכסאות גלגלים, רוכבי אופניים ואנשים סתם. כמוני כמוכם, שלא יכלו לשבת בבית ולא לעשות כלום.

כמה הרהורים...

1. כל כך הרבה אנשים שונים ומשונים צעדו היום. הסתכלתי מסביב והרגשתי די מוזר להיות חלק מההמון הזה שעל פניו נראה כאילו אין לו שום דבר משותף. אבל במחשבה שניה - יש לו המון מהמשותף. כולם רוצים לראות את גלעד בבית, וכולם עשו מאמץ כדי להראות למשפחת שליט שהם לא לבד וכולם ניזונים מהתקווה. לא מעט במשותף...

2. היה נורא חם. ממש ממש חם. ועל אף שחילקו מים וגם פירות מדי פעם, היה נורא חם. וכשהסתיים המסלול, הלכנו הביתה. ובדרך דיברנו על ארוחת הצהריים שיש או אין, ועל המקלחת שאנחנו חייבים ממש דחוף ועל התוכניות לערב. וחשבתי לעצמי שעבור בני משפחת שליט המסלול התחיל לפני 4 שנים והוא לא נגמר עדיין. ושום מקלחת לא מוחקת את החום, ושום ארוחת צהריים לא סותמת את הרעב והתוכניות להערב הן פיקציה אחת גדולה.