ביקור העזריאלים - חלק א'

איך להתחיל לספר על הביקור ההיסטורי של העזריאלים? היה כל כך נעים, וכל כך כיף, והרגיש כל כך בבית - קשה לתמלל סוף שבוע מקסים כזה. אבל אני אנסה.

שלושה שבועות לפני, מיכל הציעה שהם "יקפצו" לביקור. ערן יכול לקחת חופש מאינטל (כבר אמרתי פעם שאין על אינטל?!), נסיעה של 13 שעות באוטו לא מפחידה אותם ובעצם - למה לא? מאחר ומיה לא מפסיקה לחלום על המפגש עם עמית, להאדיר את שמה בקרב כל מי שרק מוכן לשמוע ולדמיין מה יהיה אם וכאשר... הזדרזתי ליזום איתה שיחה תיאורטית לחלוטין לגבי ביקור תיאורטי לחלוטין. שאלתי אותה מה היא היתה מעדיפה - לדעת מראש על ביקור כזה ולהתכונן אליו, או להיות מופתעת. בלי להתבלבל היא בחרה להיות מופתעת. ככה? מופתעת it is. אבל לא ידעתי כמה קשה זה יהיה לי.

כמה התרגשתי!!! בחיי. ולהתרגש לבד, היה פשוט סיוט. לו רק הייתי יכולה לפנטז עם מיה, לתכנון תכנונים ארוחות וטיולים איתה. אבל כלום. רצתה להיות מופתעת הילדה.

טוב, הזמן זחל בעצלתיים אבל בסופו של דבר, ואחרי יותר מדי פקקים בדרך, הארס-מוביל של עזריאלי חצה את גבולות הווילג'. אני יצאתי לכוון אותם לחניה והילדים שלא הבינו למה הם עוד לא ישנים בשעה כזו, חיכו בבית. כשעמית ואיתמר דפקו בדלת... לא יודעת איך דפיקות הלב שלי לא הרסו את ההפתעה.

בניגוד מוחלט למצופה - מיה לא צרחה. היא היתה כל כך בשוק שנשמטה לה הלסת, בשארית כוחותיה היא לחשה "עמית", ופשוט נמוגה אל תוך חיבוק אמיץ וחם. מקסימות!!!!

אני חוששת שגם דני היה אפוף התרגשות וכך קרה שאין לנו תמונות מרגע המפגש עצמו, וזה הכי קרוב שיש (שמים לב לחיוך של מיה שעוד שניה יוצא מגבולות המצלמה?)

וזה כבר אחרי מקלחת בחיבוק שהיה מאוד קשה לנתק ב-24 שעות הראשונות
וככה נראה חדר הילדים, שהצליח להכיל ולהרדים בתוכו בהצלחה מירבית 5 ילדים

הילדים שהיו מלאי אדרנלין והתרגשות מהמפגש, הלכו לישון מאוד מאוחר כמובן מה שלא הפריע להם להתעורר על הבוקר מלאי אנרגיות מחודשות. פתחנו בארוחת בוקר מסורתית של פנקייקים (שלתושבי המדבר היה מה ללכלך ולהגיד שהם מלוחים. לא יאומן. הייתי בטוחה שבאריזונה אין פנקייקים...)

ואז יצאנו לסיור תיירים בסן פרנסיסקו. לדעתנו, מזג האוויר האיר לנו פנים ואפילו היתה שמש לא רעה בכלל, אבל לאורחים היה מה להגיד גם על זה. שוב, ככה זה כשאתה בא מהמדבר ורגיל לחום כבשן תמידי.

עלינו וירדנו את רחוב לומברד


מרוב יאוש (אולי כי זו הפעם החמישית שלו שם?...) אורי ניסה לברוח אבל ללא הצלחה

אריאל גם לא התרשמה במיוחד מהרחוב הכי מפותל בעולם (?)

בחיבוק הדבק - הבנות

וגם לאמהות לא חסר
משם המשכנו ל Pier 39 (איך אפשר בלי?)

חושפות חיוך שן-כן-שן-לא

ואחרי שאכלנו וגם שתינו

חזרנו הביתה שמחים וטובי לב.

המשך קורות הביקור בפוסט נפרד.

מפצח האגוזים

לפני חודשיים בערך כשמירי התקשרה ושאלה אם נרצה לקנות כרטיסים לבכורה של בלט מפצח האגוזים לדצמבר - לא באמת ידעתי מה יהיה בדצמבר (או מי המלחין של מפצח האגוזים למען האמת) אבל היא נשמעה כל כך מלאת התלהבות שנמלאתי התרגשות בעצמי ורכשתי שני כרטיסים למיה ולי. עד דצמבר - אלוהים גדול...

ופתאום הגיע התאריך ואיתו ההכנות. כי מסתבר שמדובר בבלט קלאסי לתקופה הזו של השנה (מישהו אמר קריסטמס?) וההופעה היא סוג של מסורת במשפחות אמריקאיות (מסוימות), ונהוג להתגנדר ולהתחתך ולהתחכך, הורים וילדים כאחד. אז סבתא שולה רכשה שמלה חגיגית למיה (הרע במיעוטו. נשבעת) ואפילו אני החלפתי את בגדי הבית במשהו קצת יותר ייצוגי ויצאנו לדרך.

ומה אומר ומה אגיד? הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות... נתחיל בזה שבימים אלו כשהבתים מוארים ומקושטים (קריסטמס?) רק לעבור על ה bay bridge לכיוון סן פרנסיסקו עושה לי התרגשות. נמשיך בבית האופרה של סן פרנסיסקו שהוא פשוט...מדהים. כן, זו המילה המדויקת. מבנה מפואר, מלא הוד והדר, כמובן מאוד מואר ומקושט בסמלי החג (מישהו שוב אמר קריסטמס?) - פשוט הרגשה אחרת.

ההכנות בבית -

עם הסבתא הגאה -

מיה, רואי ואיה בכניסה לבית האופרה. בחוץ אפילו הורידו עלינו שלג מלאכותי בשביל להכניס לאווירה -

תקרת הכניסה של בית האופרה. המצלמה בלאי שלי עושה עוול למבנה המדהים הזה. אין ברירה אלא לדמיין את כל הזהבים המנצנצים, האורות על העמודים, ההוד וההדר (או לבוא לבקר :-)) -

ונמשיך לדבר שתמיד משפיע עלי הכי הרבה - האנשים. וואו. כולם היו לבושים במיטב מחלצותיהם, הכל כולל הכל, נשים וגברים וילדים. שמלות מפוארות , טוקסידואים, ילדים קטנים בחליפות וילדות בשמלות מנופחות (מיה בהחלט השתלבה בנוף עם שמלת 7 השכבות שלה). חגיגי ביותר.

מיה, שנהנתה גם מחברת שתי חברות) היתה גם היא מאושרת לחלוטין - ההרגשה היתה באמת מאוד חגיגית ומיוחדת.

הילדות קיבלו מתנה בובות של איל עם כובע סנטה -

וזו כבר מיה ממתינה שההופעה תתחיל

לגבי הבלט עצמו - בלט הוא בלט הוא בלט. תמיד יפה מאוד ואסתטי, תמיד מפליא, תמיד גורם לי להרהר על יכולות גוף האדם ותמיד אפשר לקצר אותו ב-20 דקות בערך.

וברצינות - היה מאוד יפה ומכיוון שעשיתי שיעורי בית כמו ילדה טובה לפני המופע וקראתי את סיפור מפצח האגוזים (מאת צ'ייקובסקי. כמובן) היה לי הרבה יותר קל ונעים להתחבר למה שראיתי.

בקיצור - חוויה יחודית ומקסימה. כיייייייף.

נופלים!!!!

את היום הראשון בסוף השבוע הארוך הזה (סתם סופ"ש + יום כיפור) בילינו בסן פרנסיסקו. אין טעם לספר מה היו התוכניות המקוריות כי הקשר בינן לבין מה שעשינו בסופו של דבר הוא די מקרי, אבל זה מה שטוב בלהיות new kids on the block – הכל חדש לנו והכל אנחנו עושים בפעם הראשונה.

היום התחיל ברכבת הרים. סוג של. למי שלא יודע, ברקלי נמצאת על צלע הר ויש לה כמה שכונות שממוקמות ממש גבוה וכדי להגיע אליהן עולים עליות די מטורפות. מסוג העליות התלולות שגורמות לך לדבר עם אלוהים (לבקש ממנו שלא יהיה שלט stop באמצע או להודות לו על המצאת הזינוק בעליה). בשבועות הראשונים שלנו כאן כשגררנו את הילדים איתנו לכמה מסעות קניות במעלה ההר, הבנות פיתחו תחביב מוזר. איך שמתחילה ירידה הן מחזיקות את הידיות של המושבים שלפניהן (דוס מוביל, זוכרים?) וצועקות – "נופלים!!!!!" . אפשר לסמוך עליהן שהן עושות את זה בשיא הרגש.

אז היום הבטחנו להן "נופלים!!!!" רציני ונסענו לרחוב לומברד. כמובן שגם בדרך אליו עברנו כמה עליות מפחידות ביותר וירידות תלולות במיוחד שגרמו לבנות לשכלל את היכולות הווקליות שלהן.

באמצע צעקת נופלים!!! טיפוסית

את רחוב לומברד ירדנו פעם אחת באוטו ואח"כ גם ירדנו ברגל ואפילו עלינו והיה מקסים. לא משנה כמה פעמים אני אהיה ברחוב הזה אני תמיד אתפעל ממנו, ובעיקר מהבתים המהממים שבו (וגם תמיד אני אתהה כמה לעזאזל עולה שם בית, ולא אקבל תשובה).

Golden Gate Bridge אחרי שמיצינו נסענו לראות את ה שלא אכזב, עברנו אותו לסוסליטו שהיא עיירת נופש נחמדה (או לפחות ככה היא נראת. אין לי באמת מושג כי כאמור לא ממש תכננו את הביקור שם), קינחנו בארוחת צהריים וגן משחקים (איך אפשר בלי גן משחקים).