הבלוג בר: ביקור העזריאלים

איך להתחיל לספר על הביקור ההיסטורי של העזריאלים? היה כל כך נעים, וכל כך כיף, והרגיש כל כך בבית - קשה לתמלל סוף שבוע מקסים כזה. אבל אני אנסה.

שלושה שבועות לפני, מיכל הציעה שהם "יקפצו" לביקור. ערן יכול לקחת חופש מאינטל (כבר אמרתי פעם שאין על אינטל?!), נסיעה של 13 שעות באוטו לא מפחידה אותם ובעצם - למה לא? מאחר ומיה לא מפסיקה לחלום על המפגש עם עמית, להאדיר את שמה בקרב כל מי שרק מוכן לשמוע ולדמיין מה יהיה אם וכאשר... הזדרזתי ליזום איתה שיחה תיאורטית לחלוטין לגבי ביקור תיאורטי לחלוטין. שאלתי אותה מה היא היתה מעדיפה - לדעת מראש על ביקור כזה ולהתכונן אליו, או להיות מופתעת. בלי להתבלבל היא בחרה להיות מופתעת. ככה? מופתעת it is. אבל לא ידעתי כמה קשה זה יהיה לי.

כמה התרגשתי!!! בחיי. ולהתרגש לבד, היה פשוט סיוט. לו רק הייתי יכולה לפנטז עם מיה, לתכנון תכנונים ארוחות וטיולים איתה. אבל כלום. רצתה להיות מופתעת הילדה.

טוב, הזמן זחל בעצלתיים אבל בסופו של דבר, ואחרי יותר מדי פקקים בדרך, הארס-מוביל של עזריאלי חצה את גבולות הווילג'. אני יצאתי לכוון אותם לחניה והילדים שלא הבינו למה הם עוד לא ישנים בשעה כזו, חיכו בבית. כשעמית ואיתמר דפקו בדלת... לא יודעת איך דפיקות הלב שלי לא הרסו את ההפתעה.

בניגוד מוחלט למצופה - מיה לא צרחה. היא היתה כל כך בשוק שנשמטה לה הלסת, בשארית כוחותיה היא לחשה "עמית", ופשוט נמוגה אל תוך חיבוק אמיץ וחם. מקסימות!!!!

אני חוששת שגם דני היה אפוף התרגשות וכך קרה שאין לנו תמונות מרגע המפגש עצמו, וזה הכי קרוב שיש (שמים לב לחיוך של מיה שעוד שניה יוצא מגבולות המצלמה?)

וזה כבר אחרי מקלחת בחיבוק שהיה מאוד קשה לנתק ב-24 שעות הראשונות

וככה נראה חדר הילדים, שהצליח להכיל ולהרדים בתוכו בהצלחה מירבית 5 ילדים

הילדים שהיו מלאי אדרנלין והתרגשות מהמפגש, הלכו לישון מאוד מאוחר כמובן מה שלא הפריע להם להתעורר על הבוקר מלאי אנרגיות מחודשות. פתחנו בארוחת בוקר מסורתית של פנקייקים (שלתושבי המדבר היה מה ללכלך ולהגיד שהם מלוחים. לא יאומן. הייתי בטוחה שבאריזונה אין פנקייקים...)

ואז יצאנו לסיור תיירים בסן פרנסיסקו. לדעתנו, מזג האוויר האיר לנו פנים ואפילו היתה שמש לא רעה בכלל, אבל לאורחים היה מה להגיד גם על זה. שוב, ככה זה כשאתה בא מהמדבר ורגיל לחום כבשן תמידי.

עלינו וירדנו את רחוב לומברד